אז איך מתחילים? בלוג… אני..? (תיבת מייל פתחתי לראשונה אחרי הצבא!)
"תתחיל בהתחלה, ותמשיך עד שתגיע לסוף: אז תעצור." (ל. קרול) O.K בהתחלה אבל התחלה של מה??
טוב (נושם), כנראה שכל ההתחלות קשות…
אני זוכר את ההתחלה ההיא שבה ישר מקבלים תואר (זה בעצם גם פועל, נושא ונשוא, לוואי, שם, חם ואפילו יפת…)
תואר "אבא"..
תחילת ההתחלה הייתה באיחור של שבועיים,בבית בכאבים קטנים שחיזקנו בעזרת דיקור (חשבנו לחסוך זירוזים לא טבעיים באדיבות הרפואה), אחר כך טיילנו ברחבי סורוקה איזה יממה ודיקרנו שוב (באדיבות קומבינות עם אנשי החצר של סורוקה) ואחרי יומיים כואבים (לה) ועייפים (לה ולי) נכנסנו לחדר לידה בשעות הערב ״אפידורל״ (כואב כבר ים זמן אז למה לא?) בעשר ורבע מקבלת זריקת אפידורל ובעשר עשרים ושתיים קולות נחרה רמים בוקעים ממיטת היולדת שלי… סחבק בכיסא מצ׳וקמק, ליד מיטת יולדת ישנה, מאחורי וילון שמונה, צעקות מהוילונות הסמוכים ובכי תינוקות… אחת צורחת שהיא לא רוצה ללדת ושכואב לה שנייה משמיעה שלוש אנחות דחיפה, ״מזלטוב״, בכי של תינוק… שלישית משמיעה קולות של לוחם MMA רציני, עשרים דקות והמזלטוב+בכי נשמע באויר.. רביעית נכנסה במקום השנייה משמיעה יבבות חלושות, הראשונה עדיין צועקת שהיא לא רוצה ללדת המיילדות מנסות להרגיע אותה ואומרות שזה בלתי אפשרי לא ללדת בשלב זה… והיולדת שלי ישנה עמוק.. במקום לוחמת הMMA נכנסה המתמקחת, איתנה דברנית ולא רוצה אפידורל… השעה כבר רבע לאחת, המשמרת החדשה כבר הציצה על היולדת הנמה שלי ויילדה לפחות שלושה תינוקות (בוילונות הסמוכים) צעקות, דחיפות ובכי (תינוקות ואימהות לעתיד הקרוב) מחד ומאידך נחירות וציפצופי מוניטור מנסה לשחרר את אם היולדת הנמה שתלך (היא ממתינה במסדרון) בטלפון… לא הולך (ולא הולכת), יחס דיבור-קולות כאב של המתמקחת הולך ונוטה לכיוון קולות הכאב שתיים ורבע בלילה הראשונה עדיין צועקת (וצרידות קלה מתפתחת שם) שהיא לא רוצה שכואאאאבבב לה ומתחילה בתהיות קיומיות (״ללללללממממהה??? אלוהההייים..״), החמה הצליחה להסתנן לחדרי הלידה ״אין, ישנה״ אני אומר, ״מה ישנה? היא צריכה ללדת״ היא עונה ומנסה להעיר אותה, לא הולך… אחרי דקותיים של נסיונות לעורר את היולדת הנמה המונולוג של הראשונה עם אלוהים תופס את תשומת ליבה היא: ״למה לא עוזרים לה?״ אני זרוק על הכיסא חצי מעולף, מושך כתף ומגלגל עיניי לשמים, נראה לה שהיא לבד, היא מחליטה לבדוק… ניתפסת ומובלת אחר כבוד לעמדת הפרוזדור, אחרי חצי שעה טלפון, ״מה קורה?״, ״ישנה, תלכי לישון, מבטיח לעדכן״, מסכימה משביעה והולכת.. מאוחר יותר המתמקחת החליטה שהיא כן רוצה אפידורל, הרופאים אומרים לה שבשלב זה זה מאוחר מדי, כמובן שהדברנית נכנסה למשא ומתן מול המיילדות, קצר גם כי בצד השני לא ממש נרשמת גמישות ובעיקר, לדעתי, כי כשכואב כישורי המשא ומתן שלך, טובים ככל שיהיו, אינם יכולים לבוא לידי ביטוי… היולדת שלי לעומתה עסוקה בהשלמה מאסיבית של שעות שינה ואני… אני סיימתי לקלל את עצמי שלא לקחתי משהו לקרוא/ללמוד/לעבוד או מחשב, את בית החולים על הכיסא, מוקדם בלילה כבר הבנתי שאין פוזיציה שאפשר לישון/לנמנם/להתעפץ עליו, כבר החלטתי שאני משתדרג לטלפון חכם עד אז חייתי בניתוק יחסי, כבר הגעתי לניחוש מושכל שהיולדת שלי כנראה לא תהיה כמו הצורחות-מוגזם/מקללות/מתחננות ששמעתי…
קולות חדר הלידה כבר התחילו להתערבב לי, התחלתי כבר להיסחף להזיות מתקדמות כששמעתי שהרופאים לקחו את הראשונה לחדר ניתוח ולשנייה חשבתי שאולי יהיה לי קצת שקט… הקולות שוב חזרו להסתחרר סביבי… עיניי פתוחות…
I-Dad 