זבובים בעפעפיים

כולם במיטות, ישנים, הלילה שקט תוכניות זבל בשידור חוזר רצות על המסך אני, רובץ מול המסך חצי מעולף, מהיום, מהשעה, מהשיעמום חצי אבל עוד לא לגמרי שם.. כבר הרמתי לפיפי ונתתי בקבוק ואני 100% בטוח שכבר ראיתי את הפרק עם האוברוויייס, עוד קצת כמעט העיניים נעצ..  רחש קל ושקט… קם לבדוק, מה כבר יש לעשות ברבע לחצות? אין כלום צפוי, הנסיכה התהפכה במיטה כשנכנסתי והמשיכה לישון והנסיך בדיוק הזיז את הראש מצד אחד לשני והניף את היד (אבל לפחות הרווחתי חיוך-מתוך-שינה אצלו ומילמולי חלום אצלה) חוזר לספה (מתי העברתי לערוץ הבישול לעזאזל?), השף עומר מילר עושה על האש, נכנס לפייסבוק ״להתעדכן״ לא השתנה כלום בעשרים דקות האחרונות חוץ מזה שפייסבוק מציע לי דרך חברים הסרת שיער בלייזר, פותח את הלפטופ- אולג׳ובס, ג׳ובמאסטר, דרושים, שתיל, תנועת אור, לינקדאין, אמדוקס, טבע, אולי נלמד משהו- השלמת תזה, הסבה מקצועית, לימודי הנדסאי, קורסי סאפ, סדנאות בישול, לימודי הנהלת חשבונות.., רגע, אתר אוניברסיטת בן גוריון דרושים בוגרי מדעי הרוח, דרושים בוגרי מנהל עסקים.. סוגר את הלפטופ, מרים ת׳ראש למסך, מה קשור עכשיו משה משה מכין קרפצ׳ו?? רעב, קם למקרר פותח-סורק-סוגר, הולך לארון פותח-סורק-סוגר חוזר למקרר, פותח-סוגר פותח את המקפיא (נו באמת, מה תאכל מהמקפיא עכשיו?) סוגר.. פותח מוציא ארטיק קרח בטעם לימון, חוזר לכורסא מזפזפ ומנשנש מנשנש ומזפזפ ותוך כדי מגלה שכבר אחת ורבע, הארטיק נגמר, אולי עכשיו…??

עולה למיטה, מוודא חלונות סגורים (לקח מהפעם שספיידרמן פרץ לנו לבית), דלת סגורה, עלמה מכוסה, אור בשירותים, יהונתן מכוסה, אישתי מכוסה ועכשיו גם אני…  שוכב על הגב, עובר לצד ואז צד שני, בטן לא עובד לי מאז הצבא אבל מנסה בכל זאת. כצפוי לא עובד, חוזר לגב ואז לצד, קם לשתות חוזר למיטה, בטן, צד גב, קם לשירותים, שותה שוב ועובר בחדר של הנסיכה שוב, חוזר למיטה… מתהפך ונהפך, מתמתח ונמתח רגליים ימינה ידיים שמאלה ולהיפך, עיניים עצומות והמוח רץ. חוכך בדעתי האם להציץ בשעון או לא, יודע שמה שאני אראה לא יעודד שינה, מתאפק בינתיים… כמה חתולים החליטו להתאסף באזור החלון ולבדוק מי מהם צועק הכי חזק, קם לשירותים חוזר ומציץ בפחד בשעון, שלוש וחמישה! "די אי אפשר ככה, מה אפשר לעשות?" אני אומר לעצמי ועצמי עונה לי בלחש "עזוב אותי באימ'שך, תן לישון" אני מסנן לו בארסיות "חיים שלך על ענן, אה?" ועצמי, הוא כבר לא עונה וכאילו כדי לזרות קצת מלח הוא משמיע קול נחרה, אני קם בהפגנתיות מהמיטה מעיר את עצמי שבתורו מסנן לי קללה עסיסית וחוזר לישון.

מסתובב קצת בבית, יושב בספה, בוהה בחושך ושוקל האם להדליק טלוויזיה, אולי לקרוא ספר או לפתוח לפטופ לאיזשהו משהו מועיל… אחרי דיונים ממושכים החלטנו אני ואנוכי לחזור למיטה, אולי עצמי ידביק אותנו בקצת שינה, שוכב ומתהפך בטן-צד-גב-צד שני וחוזר חלילה, חושב איך עד גיל 18 לא הייתי מסוגל לישון על הגב ואיך עכשיו אני לא מסוגל על הבט… … …

"מאמי אתה יכול להכין לו בקבוק?" קם הפוך מהתחת, מציץ בשעון… רבע לחמש, ת-ע-נ-ו-ג!

בית חולים וריח של סטייק

זה קרה

יושבים על מיטת הרופא במיון אורטופדי בבית חולים סורוקה, אני על המיטה והיא עלי
מציץ על התצלום שמוצג על המסך, בעין לא מקצועית של אחד ששבר פעם יד ואפילו שתיים אני לא רואה שבר, אבל ההתלחששויות
של הרופאים גורמות לי לעצור נשימה לרגע וללב להתחיל להאיץ, אני חוזר אחורה ליד הראשונה ששברתי…
כיתה ו' שיעור ספורט קפיצה בחמור עובר חלק, מחליק על חול בירידה מהמזרון, כאב חד ויד בצורת סימן שאלה, מזכירות-רכב של אסתי המורה-בית חולים סורוקה, שלוש שעות אח"כ שוכב על מיטה בחדר גבס שני רופאים מותחים/מיישרים את היד לקדמותה, יום למחרת אצבעות נפוחות ורופא שמשכנע אותי שהוא לא חותך לי את היד עם המסור ,שזה רק חום מהמסור וריח הסטייק זה בראש שלי..

קופץ קדימה..

ערב אצל ההורים שלי, היא קופצת בטרמפולינה אני יושב איתה בפנים, משתוללים קצת, קופצים (אני לא ממש), צעד לא נכון והיא מועדת, נופלת על היד, בוכה בכי של כאב אין שינוי צורה, מרגיעים אותה, היא נרגעת/בוכה ובוכה/נרגעת, הולכים הביתה (אנחנו בלי אוטו, גרים קרוב) שיירה, אמא דוחפת את יהונתן בעגלה ואבא מרים את עלמה על הידיים בוכה ונרגעת ובוכה

אולי המקלחת תעזור? מקלחים, אבא מחזיק יד בוכייה ואמא חופפת, עדיין כואב, היא מחזיקה את היד ובוכה…
אני מלביש בזהירות ואישתי כבר דואגת שיפקססו הפנייה למיון ולפקס אצל הורי ליתר ביטחון
"תיקח אותה"
"בסדר"
"אתה רוצה שאני אבוא?" (מבט מודאג וחרדתי בעיניים)
"לא אני אסתדר, תישארי עם יהונתן"
מרים אותה, היא מתחילה לבכות שוב אישתי שואלת אותה (ואותי) אם לבוא, אני מושך בכתפיים, והיא אומרת" רק אבאאאא"..
יוצאים לדרך, אני מרים אותה היא בוכה קצת ואישתי שמה עליה ג'קט, עוטפת אותה בשמיכה ונותנת לי ביד שקית עם אפרופו ומים.
בדרך לאוטו היא נרגעת ובוכה שוב כשאני חוגר אותה בכיסא, בדקה שלוקח להגיע לבית של הורי היא נרגעת שוב וכאשר היא רואה את סבא וסבתא יוצאים לקראתה (עם ההפנייה) היא נותנת בכי ייצוגי, סבתא שואלת אותה אם היא רוצה שהיא תבוא איתה והיא "רק אבאאא" ואנחנו נוסעים למיון, בדרך היא  נרגעת וכשיוצאים מהרכב היא שוב בוכה.
נכנסים למיון, עלמה מכוסה ועטופה על אבא שמחזיק שקית ביד, מחכים, נרשמים ומחכים שוב…
מחכים בעמידה כמובן כי אזכור כיסא הוביל לבכי ואז נזלת ואז בכי על הנזלת, אבל לפחות השקית יושבת אחר כבוד על כיסא.
נהיה לי חם, השמיכה והג'קט שלה כבר נכנסו לשקית, אני מוצא דלפק גבוה להושיב את הנסיכה הכואבת ומוריד את הג'קט שלי שמועמס גם הוא בשקית, ממשיכים לחכות.. בעמידה..
מחכים ואז מחכים עוד קצת ולבסוף אחרי קצת יותר מחצי שעה אנחנו נכנסים, לאחות שמוותרת על מדדים, לאור הילדה הבוכייה על הידיים של אבא והשקית הענקית, אנחנו נשלחים למחלקה האורטופדית ועכשיו קיבלתי גם את התיק הרפואי לסחוב.
מגיעים, מוסרים את התיק ומחכים (הפעם רצתה לשבת תודה לאל)
מחכים
וממתינים
היא רוצה משהו לאכול… "חביתה"
"אין לנו חביתה פה חיים שלי, רוצה אפרופו?"
"אבל אפרופו זה חטיף"
"נכון חיים שלי, זה בסדר", ומתחיל להוציא ג'קט, שמיכה, ג'קט שלה ושולף את האפרופו (וגם את המים שיהיו בכוננות)
מתחיל להחזיר לשקית ג'קט ראשון, הקומבינה מגיעה, ג'קט שני..
"עלמה"
"כן" מחזיר שמיכה, מים ואפרופו, מרים את הנסיכה בזהירות, הולכים לאחות מקבלים מדבקה ולרנטגן
מגיעים, נותנים מדבקה לפקידה, יושבים היא אוכלת עוד כמה ביסים..
"עלמה"
צילום, בכי.. "אבא פה נסיכה", נגמר חוזרים למחלקה אומרים לאחות שחזרנו מצילום והולכים לשבת, היא שותה מים..
"עלמה"

ההתלחששויות פסקו, הרופא אומר שהוא מזמין עוד רופא להתייעצות, מציץ שוב בצילום הרופא מגיע
מסתכל בצילום
"להוריד חולצה, יד שנייה קודם" אני מוריד לה את החולצה, לא עוברת שנייה והוא תופס לה את היד ממשש ומסובב במהירות (מה שהרופא הראשון עשה בעדינות ורגישות), הילדה צורחת, הוריד שלי לא מספיק להתנפח והבדיקה נגמרה, אני מרגיע אותה…

הרופא הראשון אומר "סד גבס" ואצלי בראש רעש מסורים בראש, חום וריח של בשר חרוך…

 

---

 

 

סוף דבר:
1. סד= חצי גבס = אין מסורים!
2. תודה לאל על הקומבינה ותודה לקומבינה שחסכה לי, ע"פ הערכות גסות, שעה וחצי לפחות.
3. אחרי הקיבוע שבו היא הייתה גיבורה, היה לילה ויום כאובים ומאז שיפור עד קפיצה עדינה בטרמפולינה, בגבס, סליחה.. סד!
4. האטרקציה של להתקלח עם שקית איבדה מהקסם שלה אחרי היום השלישי.
5. מחר זה יורד תודה לאל, בית חולים אנחנו באים!!
…..מה שמזכיר לי להרים טלפון לקומבינה…

 

פחד ותיעוב בשכונה

ערב שבת

לילה

הנסיכה כבר קרסה אחרי ארוחת הערב ושעה של קיפוץ בטרמפולינה, הנסיך אכל, הגריפס, ישן ולא אמור לקום לפחות לשעתיים שלוש ארבע הקרובות…
המלכה ואני בזמן איכות,

בוקר עם ג׳וני

בוקר.. שלחתי את הנסיכה עם הדודה, חוזר למיטה (מצב של חיפוש עבודה אבל זה כבר עניין אחר – אלא אם יש לכם מה להציע?!)…
הוא שוכב שם, עיניו עצומות, איבריו הקטנים מתפרשים על המיטה הגדולה, הוא אוכל את השפתיים או מגרד את החניכיים, אני נשכב לידו
בוחן כל פרט ופרט בפנים הקטנות שלו ונרדם…

 

(אאאאגגגרררררר   אאאאאאאווווגגגגגגגרררר)

יד קטנה מלטפת את פני (טוב נו, מלטפת זו פרשנות מקילה – זה יותר כמו ניסיון לתפוס חלקים מהפנים שלי אבל זה מזכיר לי שכדאי לגזוז לו ציפורניים בהזדמנות הקרובה), אני פוקח את עיניי,
לאט.. מציץ מבעד לריסים, רואה אותו בוחן אותי, מסתכל על הפנים שלי (אאאאאאאגג, גרררררררררררר), בועט ברגליו ושולח את ידו הימנית לליטוף, אני עוצם את העיניים חזק, הפעם הוא ניסה לקחת אותם, אני מרגיש את התנודות שהוא עושה עם רגליו הנבעטות (גררררררררררגררררר), אני מציץ, הוא תפס את ידו השמאלית בימנית ודוחף אותה לפה, בזמן האחרון הוא מנסה להכניס לפה את כל האגרוף שלו, חסר לו קצת והוא מצליח, אני חושש ומסוקרן לראות מה יהיה כשיצליח…

אני פותח את העיניים ומסתכל עליו כשהוא משמיע קולות וכל כולו מרוכז בניסיון לבלוע את ידו השמאלית, הוא דוחף אותה עוד עם היד השנייה, מפעיל את רגליו (אולי זה יעזור) ושרירי הצוואר באינטנסיביות רבה ואז נעצר ואנחה נפלטת מהגוף הקטן (קשה, קשה) הוא סורק את החדר בעיניו ומבטנו נפגש

הוא כאילו מופתע ונותן לי חיוך מכל הלב והגוף, כזה שהפנים זורחות והגוף כולו משתתף ע"י קפיצות ותנועות

אני מחייך אליו והוא מגביר את החיוך, מוסיף קולות וגרגורים ומכווץ את ידיו לתוך הפה

"בוקר טוב, ג'וני", וכל גופו זז מצד לצד, גרגורים והיד (בעצם שניים) בתוך הפה שפתוח בחיוך רחב עד כיווץ עיניים ומלא באצבעות.. כל זה בשילוב עם ריור מאסיבי (כאילו צלצלתי בפעמון) מוביל אותו להשתנקות קלה, החיוך שלו נעלם בתוך השיעול שניים ונגמר, אני מסנן "ססססממממאאללללההה" והוא דופק חיוך כאילו לא היה מעולם

אני מנשק אותו בבטן והוא מחייך, מנשק בחזה הוא מגחך, מנשק בין הכתף ללחי (אצל בוגר זה צוואר אבל בשלב זה הם דחוסים שהוא כמעט ולא נראה בזויות מסויימות) והוא צוחק
שוב באותו מקום הצחוק שלו מתגבר והידיים עולות לפה, אני נותן עוד פעם או פעמיים (בסדר, אולי חמש.. מקסימום שבע ולא יותר משמונה, בטוח!) ומפסיק כדי שלא ייחנק מהרוק של עצמו

הוא מסתכל עלי וטופח לי על היד (תמשיך למה הפסקת?) אני ממשיך לנשק (ואצלנו אומרים לבעבס), הוא צוחק – אני עוצר – הוא טופח – אני ממשיך…

אנחנו ממשיכים ככה עוד כמה זמן, פתאום הוא נאנח..

אני מחפש את המוצץ שלו שכל התנועות והרעידות העיפו כל הדרך למטה, לרגלים שלו, לוקח את המוצץ וסורק אותו, בעיניים של אבא פעם שנייה, ללכלוכים ומזיקים, מתרצה ושם לו בפה

הוא לוקח את המוצץ בשמחה, מלווה אותי בידיו בדרך לפה, כשהמוצץ נכנס הוא מטה את הראש

ממני והלאה.. עוצם את עיניו, מסנן חיוך מוצץ את המוצץ..

כאילו אומר לעצמו ולי "אבא, בסך הכל נפל לי המוצץ, מה עשית כזה עניין"

ואז הוא מסתובב עדיין עם חצי חיוך, פותח וסוגר את עיניו,טופח עם היד לכיווני כאילו אומר "אבל היה נחמד"

עוצם את העיניים

מסדר את התנוחה

וחוזר לשנת הבוקר

בא לי ולא בא לי

 

ערב, בית, עלמה ואבא:
-"בא לי לאכול"

-"מה את רוצה לאכול נסיכה שלי?"

-"בא לי מטבע שוקולד בלי עטיפה"

-"מטבע שוקולד תקבלי אחרי האוכל, אמרת שאת רוצה לאכול, לא?"

-"לא בא לי"
(התחלנו)

-"את רוצה כריך?"

-"לא בא לי"

-"את רוצה פסטה אדומה/לבנה?"

-"לא בא לי, בא לי שוקולד"
(לנשום עמוק)

-"כריך עם שוקולד?"

-"לא בא לי"

-"את רוצה חביתה?"

-"לא בא לי, בא לי מטבע שוקולד"
(נו, מה יהיה?!)

-"מטבע תוכלי לקבל אחרי הארוחה, מה את רוצה לאכול?"

-"בא לי מטבע"
(תנשום)
-"בשמחה תקבלי, אחרי האוכל, את יכולה כריך או חביתה או פסטה"

-"בא לי פסטה"
(1,2,3…)

-"עם רוטב אדום?" (מרתיח מים מוציא קמח, חמאה וחלב לבשמל)

-"לא בא לי"
(6,7…)
-"עם רוטב לבן שאת אוהבת?"

-"בא לי בלי כלום" (מעמיד סירים, אחד לפסטה אחד לבשמל, מרתיח חלב)
(9,10!!)

-"אני מכין לך נסיכה, אבל אי אפשר בלי כלום.אפשר עם רוטב אדום או לבן או קוטג' ליד" (בינתיים מוציא פסטה בצורת ביסלי המים רתחו שם בסיר ומרתיח)

-"בא לי בלי כלום, לא בא לי" (מתחיל את הרוטב)
(ולי בא שתפסיקי להגיד בא לי ולא בא לי!!!)

-"אני לא מבין, מה זה בא לי ומה כן ומה לא, נראה לי שאת מבולבלת נסיכה שלי " (בודק איזה סוגים יש) "יש פסטה ביסלי או פסטה תלתלים"

-"אני רוצה פסטה תלתלים בלי כלום"
(הללללוווויייההה, יייייששששששששש )

-"אני מכין לך נסיכה שלי" (חיבוק, זורק ת'פסטה למים, עירבוב תבלינים קל לרוטב, טועם סוגר את הגז)

-"אבא"

-"כן נסיכה שלי"

-"אני רוצה מטבע שוקולד"
(חחחחחח היא עושה לי וידוא הריגה)

-"חיים שלי, אמרתי לך שתוכלי לקבל אחרי ארוחת ערב, הפסטה תכף מוכנה בואי תעזרי לי, תוציאי מלפפון, עגבנייה, גזר וקוטג' מהמקרר"

-"טוב" (מוציאה שמה לי על השיש, הולכת למגירה של הכלים..) "אני מביאה לי צלחת" (מוציאה קערה בשבילה וצלחות "לאבא ואמא")
"יהונתן לא צריך צלחת, הוא תינוק…"

-"נכון, חיים שלי, שמי בבקשה את הצלחות והקוטג' בשולחן" (שוטף, חותך מקלות מהמלפפון והגזר ושמיניות מהעגבנייה, בודק את הפסטה- מוכנה..)
היא לוקחת צלחות לשולחן (מסנן את הפסטה) חוזרת, לוקחת את הקוטג' (מוזג לה לקערה פסטה…) חוזרת..

-"עלמה קחי בבקשה את הצלחת עם הירקות בזהירות לשולחן אני אביא את הפסטה"

-"טוב אבא" (מגיש לה את הירקות – היא לוקחת) "אני רוצה בלי כלום" (היא אומרת מהדרך, אני – מוזג כף וחצי רוטב לקערה שלה מערבב מהר, אין צבע לבן שמסגיר..)

-"טוב" (שקר לבן)
מגיש לה -"תעשה לי פווו" (עושה) אוכלים…

שני תלתלים אחרונים בקערה.. -"אבא אני רוצה עוד פסטה בלי כלום"

-"בשמחה נסיכה, היה לך טעים?" (מוזג לה פסטה)
היא מהנהנת בראש (אני מחייך לעצמי בראש נותן לחיוך לזלוג טיפה לשפתיים, מתכנן את הפאנצ'…)

-"את יודעת ששמתי לך רוטב לבן שאת אוהבת והיה לך טעים?" (חיוך נמרח לה על הפנים..)

-"שם לי, אבל קצת קצת,טוב?" (שם לה..)

-"טוב נסיכה"
(צלחת נגמרת כלים מפונים…)

-"אבא"

-"כן נסיכה"

-"בא לי מטבע שוקולד"
(לללללאאאאאאאאאאאאא!!!!)

 

 

חוכמת השינה

מכירים את התחושה הזאת שהעייפות מנצחת, הגוף כבד, העיניים נהיות יותר ויותר כבדות, הנשימות העמוקות לא עוזרות, להזיז את הרגל, למתוח את הצוואר ימינה… שמאלה… לא עובד, לפתוח את העיניים חזק לא עוזר.. שרירי המצח מתחילים לעבוד חזק כדי להשאיר את העיניים פקוחות אבל.. לבסוף.. גם הם מתעייפים.. העפעפיים צונחות ועולות.. צונחות ועולות טיפה פחות.. צונחות ו…

אתה נתקל בסיטואציה כזו בדרך כלל בצבא, נהיגה ארוכה אחרי יום ארוך, בהרצאה משמימה באוניברסיטה, בסוף אימון שמישהו מחליט לדבר בחדר חם ביום קר או להיפך
כשאתה הורה אתה נתקל בזה לפחות פעמיים (לפחות אני) הראשונה כאשר אתה מרדים ילד (אצלי ילדה) השנייה בהאכלת הלילה אי שם בין אחת וחצי לארבע/חמש
בראשונה, שעת ערב הסיפור כבר הוקרא פעמיים, היא התהפכה לכל הכיוונים האפשריים לפחות שבע פעמים, עכשיו היא שמה עלי ראש… מספרת לעצמה סיפורים בלחש… מחבקת..
לוחשת באוזן "אבא אני אוהבת אותך"… עוד התהפכות…הגוף נהיה כבד, העיניים שלה נעצמות, הנשימה נהיית כבדה וסדירה והנה.. כמעט.. נרדמה!
בשנייה, הוא אוכל ומסתכל עלי, מחזיק לי את האצבע האור מהפרוזדור רך ומלטף, כשקמתי להכין את הבקבוק אפוף שינה הצלחתי לחמוק מהרגל של העריסה (מישהו החליט שבסיס הרגליים חייב להיות הרבה יותר רחב מחלקן העליון) אבל הכתף פוגשת בעוצמה את המשקוף, שבמקרה תלויה עליו עבודת יצירה של ברכת הבית שהכינה הנסיכה והוא האחרון מחליט לעוף לרצפה, התרמוס עם המים החמים השפריץ כבר על היד וצלחתי את שלב החם מדי/קר מדי ושוב קר מדי/חם מדי, התמ"ל בבקבוק – וודאתי סוגר תחתון מוברג נכון, פיטמה מוברגת נכון ומונחת במקומה (לקחי עבר עצובים) והוא כבר אוכל, מסתכל עלי.. ואני עיניים נעצמות… משנה תנוחה.. מזיז רגל… מותח צוואר, מסתכל הוא עדיין בעיצומה של הארוחה… עיניים נעצמות/ראש נשמט… יד קטנה שאוחזת באצבעי מנערת אותה מקיצה אותי מניקור… מסתכל עליו הוא מחייך (שובר שמירה האא אבא?!), הוא מסיים ולא אין בעיה בכלל בטיפות האחרונות לעצום עיניים, להניח ראש ולוותר על הגרפס, להשאיר אותי לתהות האם ייתן לי שבת או שיחוס עלי (שבת אצלו זה להחליט אחרי חצי שעה של שינה עמוקה שכן בא לו גרפס למרות שהייה ממושכת על הכתף + טפיחות עדינות) עד הפעם הבאה..

'נשאלת השאלה, כיצד יכול אדם, באשר הוא אדם, להשיג שינה על-מנת להפיג את עייפותו? רוצה לומר שינה סדירה ויציבה עבור ילדיו וכמובן עבורו ועבור זוגתו' (*יש לקרוא את המשפט האחרון בקול ובאינטונציה של מעשיהו ליבוביץ' מארץ נהדרת)

אז ככה (*אפשר לקרוא רגיל), אפשר לקרוא כל ספר/כתבה/בלוג/פוסט בנושא הורות וילדים כדי ללמוד הרבה שיטות, דרכים וגישות לנושא השינה אצל ילדים ואיך מרגילים/מפתחים/מעודדים (הטרמינולוגיה תלויה בגישה), אתם מוזמנים להתעניין ולהחליט מה טוב לכם – המלצה אחת שלי או בעצם שניים – להיות מתואמים (בין בני הזוג) ועקביים!

לגבי השינה של ההורים.. כאן יש כמה המלצות חשובות! שאם תיישמו אולי תוכלו להרוויח עוד כמה דקות/שעות שינה יקרה
1. הטעייה  – ערב שישי, הגוזלים נרדמו.. תשקיעו שתי דקות ותסגרו את כל התריסים שמאירים בזווית כלשהיא לכיוון חדר הילדים ובבוקר תאמינו בעצמכם כשאתם אומרים לגוזל/ית שעוד לא בוקר וחושך בחוץ…
2. פיזור מעכבים/מעודדים בקרבת הגוזל – הוא עם מוצץ שימו לו עוד אחד/שניים בטווח יד, היא אוהבת לשתות שימו כוס מים במיטה (נו.. כזאת עם פקק ומנגנון-שלא-נשפך…), ספר שלפני השינה, שמיכה/בובה אהובה וכו וכו.. (הבנתם ת'רעיון).
3. רוטציה – אתם שניים, אל תתישו את עצמכם יחד… תורנות השכמה/התעוררות בלילה, חצי שעה או שעה בבוקר תמורת שנת צהרים…
4. תחבולה – לדוגמה: "שבת בצהרים, אכלתם כבר, הבכורה משחקת בחצר, התינוק קצת לא רגוע.." קומו וקחו את התינוק לחדר שקט, רצוי כזה עם מיטה זוגית שבה תוכלו להרגיע אותו ואולי לגנוב איזה הרגעות קטנה משלכם לידו.
5. תמרון – חוזרים באוטו, יש מצב לשנ"צ והילדים מנקרים לטלטולי הדרך, אם תעצרו הסבירות גבוהה שהמצב יעלם או יצטמצם… אני אומר, עוד סיבוב/שניים/שלושה לא יזיק לחשבון הדלק ולא לאיכות הסביבה אז… "סע גוטה, סע!"
6. חיסכון בכוח – כבר הסכמתם לה לראות סידרת מופת לילדים ברמת השקעה כזו או אחרת (מדורה ובוב הבנאי ועד גרסת המקור של ספר הג'ונגל או הכבש ה-16 בסטריים HD לטלוויזיה), אתם לא יכולים לפרוש שניכם (כי יש עוד גוזל, כי לא נעים וכו') אז אפשר להיכנס למצב המתנה ולרחף על הספה לצלילי דורה החוקרת בחצי עין פתוחה.
7. שת"פ – או במילים אחרות סבים וסבתות, הם גרים קרוב ורוצים לקחת.. בכיף, נסעתם אליהם והם ערים מוקדם.. שחררו את הילד מהחדר, נסעתם לחופשה משפחתית איתם.. מצויין יש שם הרבה הזדמנויות כאלה וכו'. הדבר תופס גם לגבי דודים ודודות אבל כאן הם צריכים להיות קרובים בגיל או בוגרים ללא ילדים…

אם תעקבו אחרי העצות אולי תצליחו להרוויח עוד שינה יקרה וזיכרו "אל תחזור על הטקטיקות שהביאו לך את הניצחון, אלא תן לשיטותיך להשתנות לפי המבחר האינסופי של הנסיבות."(סון דזה)

ואם זה לא יעבוד, לא נורא, שינה זה לחלשים!