עצור! גבול לפניך!

אם אתם כמוני חיים בישראל או שביקרתם בה בעבר, נתקלתם בוודאי בשלטים כאלה מעטרים הרבה פינות במדינה.
אתם יודעים מה, גם אם אתם לא (חיים או ביקרתם או שכן אבל לא ראיתם) אז ראיתם משהו דומה, אולי שטסתם לחו"ל, אולי כשעברתם ליד שטח פרטי של מישהו שמקורב למישהו אחר ואולי בטלוויזיה בחדשות או בתוכנית סאטירה..
השלט הזה, עם האמרה שכתובה בהדגשה, מסמן קו שמפריד בין דבר לדבר אחר. זה יכול להיות כל דבר אבל מהרגע שהבחנת בשלט כזה, אתה יודע שאם תמשיך ותעבור אותו זה יהפוך למשהו אחר, משהו ישתנה, אתה תהיה במקום אחר שיש לו קריטריונים ובעלות משלו על המקום האחר ויש מצב שאתה לא תעמוד בקריטריונים ואז לא תוכל להיכנס. בואו נצא מנקודת הנחה שגבולות זה דבר הגיוני, במקומות ובסיטואציות כאלה ואחרות גם במחיר של פגיעה בחופש האישי של אדם כזה או אחר למשל גבולות בין מדינות (בר חלוף לשיטתי) או לשים גבול ולכלוא אדם שרצח או אנס.
ויש מקומות שזה לא! (הגיוני)

למה אני מתכוון?
– שנייה סבלנות, עוד קישור אחד כדי שנבין את אבסורד (אם בכלל אפשר להבין אבסורד)

אבא!     אם קראתם פוסטים אחרים שלי כאן בבלוג, אתם בטח מתחילים לקבל מושג שלאבהות ולהיותי אבא יש משמעות עליונה בעיניי (אם לא אז דפדפו ותראו בעצמכם, אבל לא עכשיו, בסוף הפוסט), אני משתדל ומנסה כל יום מחדש עבור ילדיי, עושה איתם ובשבילם הכל והרגעים שהפכתי לאבא (לעלמה וליהונתן) נחשבים בעיניי לשיאים, לא פחות!
לשמחתי, אף פעם לא הייתי צריך לחשוב ולמצוא פתרון לאיך הופכים לאבא וקצת קשה לי לדמיין איך זה, אבל אני כן יכול לדמיין את עוצמת הרגשות. האמת, וכאן אני מתוודה לראשונה, שמאז שהפכתי לאבא הפכתי לסמרטוט רגשות בכל הנוגע לסיטואציות שקשורות לאבהות ולהמחיש הסצנות של הלידות בסדרה חברים ריגשו אותי (ריגשו זה עידון ונסתפק בזה) ולכן כשנתקלתי בשטות הזאת התעצבנתי, אתם יכולים לקרוא על איך זה משפיע כאן .

אני אסכם לכם, הצעת חוק שהולכת להגביל את גיל ההורות בהליך פונדקאי, זאת אומרת שכאלה שאינם יכולים להביא ילדים לעולם מוגבלים בזמן מהרגע שהצעת החוק תעבור (לא ממציא, אחד התיקונים לסעיף 2 מגביל את האפשרות להיות הורה לפי גיל, 54). אני חייב להגיד את זה שוב, אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם מעכשיו מוגבלים בזמן לעשות את זה.
המדינה החליטה עבור מגזר שלם של אנשים שעבורם גיל המקסימום להורות הוא 54, היא לא יכולה לעשות את זה לכולם הרי מי שיכול להתרבות לא באמת שואל אותם, בין אם הם ראויים או לא ראויים . מעבר לזה שהתיקון הזה גובל בחוסר מוסריות הוא גם לא הגיוני בעליל והנה הסיבות הצנועות שלי ללמה:
מי שהולך להליך פונדקאי רוצה ילד, לא מדובר בגחמה או בתקלה וילד כשהוא רצוי טוב לו!
מי שהולך להליך פונדקאי צריך להיות מסוגל לעמוד בעלות של התהליך בין רבע לחצי מליון שקל, בלי טיטולים ומטרנה, נטו ההליך, הגיוני שסכומים כאלה נצברים
או יותר נכון, יש אפשרות לגייס אותם יותר בקלות בגילאים מבוגרים יותר.
מי שהולך להליך פונדקאי, זקוק לו וזה לא מוסרי ולא אתי להתערב ולהטיל מגבלות כאלה ואחרות רק מפני שאין לאנשים האלה ברירה אלא לעבור את ההליך.

עצור! גבול לפניך!
הגעת לגיל 54!
השימוש בהליך פונדקאות מנקודה זו
ואילך אסור בתכלית האיסור!
העובר על החוק צפוי לסנקציות, אם טרם
הספקת לממש את זכותך הטבעית להורות
אנו מתנצלים אבל זבש"ך.

 

מה קרה בגן? או איך עלמה אכלה סלק

השעה 16:00 אנחנו אוספים את עלמה מהגן, היא שמחה וקופצנית מספרת קצת על היום שלה ובעיקר מתכננת את ההמשך.
באוטו, אחרי שחגרתי את יהונתן ואותה, הטון שלה לפתע משתנה למין עצבות יללנית כזו:

מארב

כבר עשיתי כמה מארבים בחיים שלי, מרגשים, מעייפים, מתסכלים ומפחידים. לא תיארתי לעצמי שיום יבוא ואני יעשה מארב כזה!
אני זוכר מארבים מוקדמים, אני בן שבע/שמונה/תשע או משו כזה, יום חם, אני והחברה מהשכונה חמושים בביצים ושקיות מים, מחכים לחברה של הבלוק השכן, זורקים, מחטיפים, חוטפים, רצים.. הריגוש מהצפייה והריגוש מהפעולה, מזרימים את הדם, תענוג…

גול עצמי

אז חזיות נשרפו, נשים לא גילחו שום חלק בגוף, המהפכה הפמיניסטית התברגנה, יותר נשים עובדות, לומדות, מנהלות, מצטיינות… ומנגד, יותר ויותר גברים גילו את החדווה שבאבהות שלהם, חולקים במשימות הבית וההורות עם זוגתם ואפילו נהנים מזה. מבין מחוללי השינוי האלה, גברים ונשים, ישנם כאלה שעדיין נאבקים כל אחד או אחת מול עצמו או עצמה, בתפיסות נושנות שעיצבו את העולם פעם. מדובר באותן נשים עובדות, שעדיין מרגישות אשמה על זמן שהן לא עם הילדים, חוזרות הביתה ומרגישות חובה לבשל, לנקות או רק לסדר קצת, כל אחת ברמת השריטה/אשמה שהיא חשה. הדבר עובד גם על הצד השני, גברים שמרגישים את הצורך לבלות בעבודה ולהביא פרנסה, הם מנסים להיות שם בבית אבל הראש נמצא בחובה של האבא למשפחה שלו, בפרנסה, כביכול… או כאלו שבעבודה מתגאים, מראים ומדברים על אבהותם אבל לא נמצאים במצב או מרגישים יכולת להציב גבול לעבודה, בשעות, בהתמודדויות משפחתיות שגם האבא צריך לחלוק, כשהיא (העבודה) פולשת לתחומי האבהות.
חוץ מאותם מבשרי שינוי, בין אם שלמים עם עצמם או כאלו שעדיין מתמודדים עם השדים, קיים עולם שלם של הורים שמקיימים את החלוקה המסורתית, למה? האמת שאין לי מושג, אני מניח שמשיקולי… לא באמת אין לי מושג ואני לא מתכוון לאמץ ניורונים כדי להבין את זה, מבחינתי זה איש באמונתו יחייה (ורק שלא ימות מזה). אממה, סממני אי השוויון בהורות אינם פוסחים גם על הלא מודעים, הם מתעוררים לצערי כשקורים מצבי קיצון והם מגלים שהחוק שופט את ההורות שלהם לפי הג׳נדר שלהם. השאר שמים לב לסימנים המקדימים, אפלייה בקבלה לעבודה לאמהות צעירות ופרצוף של בוס/ית שאתה אומר לו שאתה צריך לצאת מוקדם להוציא את הילדה או צריך יום מחלה של הילד, שמים לב לעובדה שאם באת (אבא) לטיפת חלב לא חמוש באמא איתך אז יסתכלו/ישאלו/יתנו עיצה בחופשיות רבה יותר מאשר בסיטואציה אחרת, שמים לב שמדברים מעל הראש שלך בכל חנות או רכישה הקשורה לתינוק ושמים לב שמפרסמים מעלימים דמויות או מכפישים לפחות חצי מקהל הרוכשים הפוטנציאלים כדוגמת הפרסומת של חברת לייף למותג הטיטולים הפרטי שלה.

(וכמה זה נראה:

האמת אם מסתכלים לעומק בתחום פירסום מוצרי התינוקות מגלים התעלמות רבה מלפחות 50% מהרוכשים הפוטנציאלים, בהנחה שיש למדיום הזה השפעה ולו מינימלית על עיצוב תודעה, אז התעלמות כזו היא לא פחות ממחבלת במאמצי השיוויון, החדש של האבות בוודאי אבל גם במאמצים הפמיניסטים הוותיקים, ובמקרה הטוב ההתעלמות הזאת היא רשלנית או טיפשית. אני חושב שהחבלה במאמצי האבות לשיוויון היא די ברורה ואני בטיטולים האלה לא אגע! אישתי (שתחייה) יכולה לרכוש אותם אם יבוא לה אחרי הטיעון הבא, אבל היא יודעת שהיא תחליף את החבילה לגמרי לבד.
למה פרסומת כדוגמת הפרסומת של לייף פוגעת במאמצים הפמיניסטים (ובעולם נורמלי היה מדובר בשוויון ולא פמיניזם), היא פשוט משדרת תפיסות של פעם, אורזת אותם בעטיפה יפה ומרגשת שמעוררת אחוות אימהות שמתייצבות מול גידול ודאגה לילדים לבד, מקטינה אחריות של הבעל כי הרי זה ככה אצל כולם, היא מטפחת את רגשות האשם אצל אלו שעדיין מבולבלות ומנסות לעשות את הכל מהכל והדבר החמור ביתר הוא שהיא הופכת את אי השוויון לנורמלי ונחמד.
ההנצחה הזו שאמא היא הדמות שאחראית בצורה אקסלוסיבית לגידול הילדים לא משרתת את תנועת השיחרור הנשית שדורשת הזמנות שווה ותנאים שווים בתחום התעסוקה וכו' שהרי אם מחלקים את היום אובייקטיבית, האשה תהיה עסוקה יותר מגבר אחרי שעות העבודה ובלילה, היא תהיה פחות פנויה לתפקידים בכירים שדורשים זמן עבודה רב יותר ויש לה יותר "הסחות דעת" של הבית והילדים…

אז מה בעצם אני רוצה להגיד, אם אתה גבר שמגדיר את עצמו אבא מעורב בגידול הילדים אז הפרסומת הזו שמעלימה אותי ואותך צריכה לעצבן אותך, ואם את אישה/אמא שרוצה שוויון ויש לה קריירה כמעט נטולת רגשות אשם ואפילו שאת לא מגדירה עצמך כפמינסטית, זה גם צריך להפריע לך, אם לא מעצם העובדה שמעלימים את בן הזוג שלך אז מזה שמחזירים אותך למצב שהיה בשנות החמישים, פחות הלגיטימציה החברתית לאמהות במשרה מלאה.
אם אתם לא רואים את את זה, גבר או אישה אבא או אמא, אז שתדעו לכם שיש עולם שלם של חוויה הורית משותפת, תדעו אבות שיש סיפוק בלגדל את הילדים שלכם ותדעו אימהות שאין אשמה בהגשמה עצמית.

 

אחד אחד הם עולים

יום זיכרון, עצב, שאלות ודאגה..

מאז הצבא היום הזה קיבל משמעות חדשה, לעצב הקולקטיבי שחש מישהו שאין לו נגיעה או הכרות עם המשפחה
הגדולה בישראל, נוספו שמות ופרצופים שפגשתי במהלך השירות והעצב קיבל פנים..

הבחור שהיה שכבה מתחתי בתיכון והיה מחזור לפני בגדוד, פגשתי אותו בתור טירון שבוז שביקר בגדוד הוא היה כבר באימון מתקדם, צמ"פ בשפה
שלנו, והצליח בכמה משפטים בחלון הזמן שיש לטירון בין ריצה למסדר להרעיל אותי על טנקים..

המפקד במקצועות ממחלקה אחרת, שפרק לנו את הנשק בבונקר ושלח אותנו לבסיס רגלית עם כל הציוד כי הוא לא רצה שנחכה לרכב…

הרס"פ של הפלוגה בהשלמה של קורס קצינים, שהיה ממש חלק מההוואי ותמיד עם חיוך מרוח על הפנים..

המ"פ שקיבל את פני כצוער מושתן, שבא לראות מה זה מ"מ בפלוגת צמ"פ, חיוך ענקי, מקצועיות והכיף שהוקרן מהסגל שתחתיו הותירו בי רושם ענק, קיוויתי שיהיה לי מ"פ כזה שאסיים את הקורס…

עם על העצב והצער שיש בי ביום הזה, היו בי גם נקודות שאני לא יודע אם להגדיר אותן כשמחה או כסוג של נחמה, למשל אורכה הקצר של הרשימה והעובדה שאמנם הם אחיי לנשק אבל יש 'מרחק' מסויים, לא בני מחזור, לא קרה בזמן ששירתנו יחד, כאלה נחמות.

כשהפכתי לאבא, היום הזה הפך ליום של תהיות ופחד, קטנטן וזניח בינתיים אבל שם.. עלמה ביתי הבכורה, היא זו שהפכה אותי לאבא ואני חושב שהעובדה שהיא בת עזרה לי להדחיק ולהשקיט את העתיד הצבאי שצפוי לכל ילד וילדה במדינה, עדיין דאגתי אבל זה היה בכיוון שלי והמילואים שלי. השנה זה יום הזיכרון הראשון של יהונתן, ילדי השני, בני הראשון וכאילו עכשיו אי אפשר להתעלם מזה שיש צבא ושירות חובה והמצב לא משהו ולא משתפר באופק הנראה לעין.
אני מניח שהשאלות שאני שואל את עצמי עכשיו, על ציונות, על מה זה שירות משמעותי, על השתמטות, על הסכנות וההתמודדויות, על היתרון אל מול הסיכונים, על רצונות ועוד מיליון דברים…
עכשיו עם הבן, התחדדה העובדה שיש בת והיא לפניו בתור ויש ניצני פחד..
אין ממש מסקנות, בעיקר תהיות שרצות בראש
בזמן שעל המסך רצים פרצופים, שמות וסיפורים עצובים,

הלוואי שלא יהיו עוד כאלה..

 

לזכרם של אסף טייכר, גיל בדיחי, בנצ'י לוי ושחר שמול, יהי זכרם ברוך.