לא לומדים!

סיפור מקרה:

ישבתי בבית אחרי שעות הפעילות וצפיתי בטלוויזיה בערוץ מסחרי כלשהו, לא-חשוב-שמות, 2.
וכידוע בערוצים מהסוג הזה יש מדי פעם לפעם פרסומת או שתיים, ובין הפרסומות הללו עלתה אחת, של מותג מזון לתינוקות הידוע בכינויו, תמ"ל (וכאן באמת לא חשוב שמות).
ובפרסומת הציגו (שוב) סיפור שמעביר (שוב את אותו) המסר, לפיו אבא הוא דמות משנית/שולית/לא מעורבת/מתחמקת בחיי הילדים שלו (באמת?! עוד 'פם? לא שחקתם) והתעצבנתי!

התעצבנתי, כי אני אבא מעורב, שווה בגידול הילדים ובהחלטות שקשורות עליהם, ובראש התחילו לרוץ לי מלא טיעונים על למה פרסומת כזו היא לא נכונה, לא רק עבור מאמצי האבות אלה גם עבור ובעיקר עבור מעמד האישה ושיווין זכיות ותנאים וכו וכו כו

אז ישבתי וכתבתי פוסט מנומק היטב ובו פרקתי את אשר על ליבי…
לקראת סוף הכתיבה, התחלתי לחפש קישור לצרף כדי להמחיש ולהראות למה אני מתכוון ואז לפתע תחושה קשה של דז'ה וו הכתה בי, האמת שזה לא היכה במובן הפתאומי של המילה, תיאור יותר מדיוק יהיה להגיד שזה התחיל לטפס מכיוון הרגליים לתחושת חוסר נוחות פריפריאלית ואז כאילו נפל אסימון או הוסר מסך מעל תמונה שלי כותב כבר דברים כאלה ואפילו מחפש לינק לצרף…

מיד התחלתי לפשפש בזיכרון (של המחשב כמובן) מתי ועל מה כתבתי דברים כאלה, ואבוי מצאתי שאכן הייתה חברה ותיקה שפרצה לשוק חדש, שוק הטיטולים, עם פרסומת שמעבירה בדיוק אותו מסר, בצורה מאוד מאוד דומה, למסר והצורה של הפרסומת העכשווית, רק בתסריט שונה ועבור מוצר שונה, ואני אכן כתבתי עליה!
קראתי את המילים שכתבתי אז אל מול אלו שכתבתי עכשיו…
דומה עד זהה, כלומר לא copy-paste אבל בהחלט היה אפשר לטעון לגניבה ספרותית ולדעתי אפילו לזכות במשפט, אם היה מתקיים!
ואז התעצבנתי עוד יותר ומחקתי את הטיוטה! גם מהפח!

עברו כמה שעות עד ימים בודדים ובקרב חברי הפייסבוק שלי החלה תסיסה (מוצדקת!), לא עברו שעות ובקרב קבוצה של אבות שהם חבריי בפייסבוק וחולקים את אותו רעיון של אבהות והורות שיוויונית איתי, בניואנסים כאלה ואחרים התארגנה תגובת נגד הולמת.
הרעיון להגיב נזרק לאוויר הווירטואלי, רעיונות נזרקו, קבוצות ייעודיות הוקמו ועוד רעיונות נזרקו בחלל אחר, גובש קונספט וקבוצת אמיצים יצאה לכתוב, לצלם, לערוך ולהפיק את התגובה. תהליך מדהים ומהיר של הבעת תסכול משותפת מתוך חווית אבהות חיובית דומה, אבל כל אחד באמת מהמקום שלו.
אני בזמן הזה הייתי עסוק במתן שירות מתקדם – וזה הסיפור למי שפספס – ולכן אני לא מופיע בתוצר והשתתפותי מוגבלת אבל זה לא מקטין במאום את הגאווה שלי בתוצר.
לאורך היום והלילה דובר בקבוצת המוחות האלו על פרסום פוסטים יחד עם התוצר (משם אנחנו מכירים או קוראים, ממליץ גם לכם, יש קישורים בסוף) וכשהתיישבתי לכתוב,מול מסך לבן וסמן מרצד, באמת התעצבנתי בפעם השלישית והעצבנית ביותר, למה??

התעצבנתי כי חשבתי שיכל היה להיות מאוד מגניב להראות את אז והיום, להראות את מה שכתבתי אז ביחד עם מה שכתבתי היום כדי להראות שהכל אותו דבר ויש כאלה שלא לומדים, אבל נזכרתי שמחקתי את מה שכתבתי על הפרסומת לפני כמה ימים, ולשחזר את זה עכשיו יהיה רמאות אז מעצבן-מתעצבנים-התעצבנתי!

וחשבתי לוותר אבל בסוף החלטתי לספר את הסיפור כדי כן להראות לכם את מה שכתבתי בעבר ולו רק בשביל המסר החשוב

אם לא מסר, אז כדי להציג ולתמוך בתוצר שהוא פרי של מטרה משותפת (והיא קשורה למסר, אבל זה לא עניין אותכם קודם)

והייתי רוצה לחדד נקודה קצרה שאולי לא נגעתי בה במסר הקודם (מוזמנים לקרוא בלינק) והיא קשורה לכל אלה שנושאים כאלה לא מעניינים אותם והם עובדים בשיטה מסורתית או לא אבל שהם לא מספיק מודעים והנקודה היא היחס המפלה בחוק מבחינת זכויות האבא אחרי שהוא נפרד מאמא!
לשמחתי לא מכיר על בשרי את הסיטואציה, ולא רוצה להכיר ועובד ומשתדל כל יום לעשות צעדים שמרחיקים אותי מסיטואציה של פירוק התא המשפחתי, אבל אני כן מכיר סיפורים (מזעזעים) על תלונות שווא, מעצרים, עיקולים, ניכור ועוד רעות חולות שקורות בין בני זוג שפעם אהבו והיום…
אבל הרעה החולה והסיוט הגדול הוא הקלות שבה אב מורחק מילדיו ונשללת ממנו הזכות הבסיסית לראות את ילדיו, שלא לדבר על להיות מעורב ומשפיע בהחלטות שקשורות אליהם, בתהליך גירושים פשוט בין בני זוג נורמטיביים,יותר או פחות.
אני טוען (ואמרו לפני בווריאציות שונות) שאלוקים/שטן/אמת נמצאת בפרטים הקטנים, ופרסומות מהסוג הזה הן בדיוק הפרטים הקטנים שמאפשרים עוול כזה גדול. הפרסומות, מצחיקות או מרגשות, משרתות תודעה לפיה ההבדל הביולוגי שקיים בין גברים לנשים (ותודה למי שזה לא יהיה על זה, לעניות דעתי ההטרוסקסואלית) הוא הבדל מהותי, זה אומנם נחמד ועדין בפרסומת, אבל במסר הוא מצדיק הבדלי שכר בין גברים לנשים, תומך בכל חסם ג'נדריאלי שאי פעם הומצא וכאמור מקל מאוד על מערכת מדינתית להעדיף הורה אחד על פני חלוקת אחריות שוויונית בין ההורים ושההורה המועדף יבחר כמעט תמיד, על-פי כישוריו להשתייך למין הנקבי!

אז איך אמרו פעם בשנות ה-90: "ותחשבו על זה!"

מה ברק חושב

מה יוסי חושב

מה טל חושב

מה יואב חושב

יואב (אחר) חושב

הצילו! היא חולה!

הזמן, בין יום א' ליום ב' בערך חצות הלילה, הבית שקט.. הגברת בחדר עם הפייסבוק והילדים ישנים, לפתע קריאות אבא מפלחות את הדממה
אני מגיע לחדר במהירות, כדי למזער כל נזק שצפוי מהתרחשות של צעקה בחדר של תינוק, עלמה אומרת לי ספק מתוך שינה
שאמא צריכה לחזור עם הפרסים והיא צריכה לעבור מתחת לגשר.
לפני שאמשיך הסבר על מה שעלמה אמרה – בתוכנית הייתה אמורה להיות מסיבת יום הולדת ביום שלישי, ואמא/אשתי יצאה לקניות של השלמות למסיבה ופרסים לילדים לפני שעלמה נרדמה ובדרך לבית שלנו עוברים מתחת גשר… כך שדיבורי החלום היו בעיניי מותאמים למציאות, אז אמרתי לה שאמא כבר חזרה ואם היא ערה אני אשלח אותה לתת לה (לעלמה) נשיקה וחיבוק, שאלתי אותה אם בהזדמנות זו היא צריכה לשירותים, אמרה לי לא נתתי לה נשיקה במצח (או-או קצת חמים) ויצאתי להגיד לאשתי שתיגש לעלמה.. היא ניגשה..
ומכאן, זה התדרדר בקצב מסחרר

יום שישי הגיע

״יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן״
זה מה שאומר השיר לא, אז אצלנו במשפחה הגרעינית המצומצמת אנחנו ברצף מדהים של 3/3 ימי שישי שמגיעים ובהם התוכניות שלנו לבילוי עם הילדים, פעם עין גדי אחר כך בריכה ושבוע אחרי טיול אורבני+ג׳ימבורי,
מתפוצצות לנו בפנים..
פעם היא חולה,
פעם הוא
ופעם שניהם…

התחלה 2

כתבתי פה בעבר על חווית הלידה הראשונה שלי, הרגעים (או הימים) האלה שבהם אתה מקבל תואר אבא, לחץ, התרגשות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר.
ואז לוקחים את הנסיכה (במקרה שלי) הביתה (לא במקרה שלי) ושוב לחץ,התרגשות, עייפות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר (כבר אמרתי עייפות?). אנשים/חברים/מכרים/משפחה קופצים לבקר ומלבד הקוצי מוצי/איך המרגש?/ורולטת למי דומה הצאצא,  חלק מהשיחה כמובן נוגע בחוויית הלידה ושם יודעי דבר ומעבירי שמועות יספרו לך ולאשתך או לאשתך ולך, שבלידה השנייה זה 'לא ככה!', יש ניסיון ומכירים את התחושות, הגוף זוכר/מכיר/מוכן (כל אחד שיבחר את האמרה המועדפת עליו) ועוד מיני אלא דברי עידוד שונים ומשונים..

אז חשבתי להעלות לכתב ולזיכרון את חווית ההתחלה השנייה *ואני שואל האומנם?

הטוב שברע או הרע שבטוב

הפירסום הזה נולד במהלך 'צוק איתן', הוא נשאר בטיוטות ממתין לתקופת פוסט-מבצע וליתר דיוק לזמן שבו מתחילים לדבר על מחיר והמורל קצת שפוף כי זה מרגיש 'עוד מאותו הדבר', כי מתחילים להתעסק בגורמי הפחדה אחרים כמו דעאש, נוסרה, אירן ומיתון.
אני לא יודע אם זה לגמרי יעודד, אבל לצד התסכול הברור מהמצב, ראיתי שם בנקודה זו את המדינה/עם/אומה שאנחנו יכולים להיות…

בימים/שבועות האחרונים הרוחות גועשות, אני פותח פייסבוק ונדהם מהקיצוניות מחד ומהאסקפיזם מאידך, פותח חדשות וסוגר מיד כי זה ישר מעצבן או מקומם או לא מייצג או עצוב..
ובין אזעקה לאזעקה  ובתוך "שיגרת החירום" שנוצרה, ופחדים ושאלות של ילדה בת 3.10 פתאום, עברה במוחי מחשבה..

נ פ ל א ה !!

איזה כבוד לחיות במדינה כזו שמקבלת ומכילה כל כך הרבה קולות מקוטבים בתוכה ומצליחה להתקיים בשפיות יחסית ולשמור על היותה מדינה! שלא תבינו לא נכון, יש לנו בתור מדינה ועם המון בעיות להתמודד איתן ואצלי ברשימות החמאס או כל איום חיצוני אחר נמצאים בתחתית, אבל עצם ההכלה של מגוון רחב של עמדות ודעות שלרוב סותרות אחת את השנייה ולעיתים נמצאות במאבק, היא זו הראוייה לציון. וכשכל זה קורה במדינת הגירה צעירה הנמצאת במאבקים חיצוניים נגד מדינות וארגונים החורטים על דגלם את השמדתה, זה גורם לי לזקוף קומה באמונה ותקווה.

וקחו את המקרה של 'צוק איתן' כדוגמה

איזה מדינה מבין מדינות העולם כולו הייתה מקבלת על עצמה 14 שנים של ירי טילים, בטפטוף ובמטח, לקרוב ולרחוק. ירי שמשבש חיים ובכל ניסיון שלה למנוע ירי שכזה מצליחה לנהוג במוסריות יתרה במלחמתה באויב שאסטרטגית הלחימה שלו אומרת 'ירי מתוך אזרחים על אזרחים', שתמונת הניצחון שלו היא דם – שלנו או של האזרחים שלהם?
איזה מדינה הייתה מפזרת כרוזים, מתקשרת בטלפון, משתמשת בפירוטכניקה כדי להתריע ולהזהיר אזרחים להתרחק מגורמי הטרור שהם נמצאים בקרבם? איזו מדינה הייתה מבטלת פעילות בגלל קרבה של אזרחים, שכאמור הוזהרו במגוון דרכים?
איזה מדינה הייתה מקבלת קולות של בגידה ותמיכה גורפת בארגון שמוגדר כארגון טרור מצד חברי כנסת מכהנים? לא מדובר בקולות מחאה אלה בקולות תעמולה ששאיפתם לכרות את המקום בו הם יושבים. ומנגד, אותה מדינה יודעת לטפל בחומרה בקולות טרוריסטיים הקוראים להשמדה/גירוש של ערבים, אזרחים ואחרים, בנוסף גם האזרחים כעם יודעים לשפוט את הקולות הללו כקיצון ולהשאיר אותם בקצה

נכון אנחנו דפוקים ב-ד-י-ו-ק כמו שאר העולם (או מוצלחים כמוהו זה לא משנה, הנקודה היא שאנחנו אותו הדבר), אבל אני לא חושב שאף מדינה אחרת, לפחות לא מהמדינות שאנחנו רוצים להשתייך לעולמם, ואני אפילו אחדד ואדייק עוד קצת ואומר שאף דמוקרטיה אחרת בעולם הנאור כולו לא הייתה נוהגת באיפוק ובשיקול דעת אל מול אויב שמצהיר שרצונו בהשמדה של המדינה שלך (שלא לומר ג'יהאד- מלחמת קודש, ומלחמת קודש נותנת שתי אפשרויות לצד שכנגד: תאמין או תמות!) וכל הסכם או רגיעה מולו יש לו תאריך פקיעה שבו האויב מרגיש שהוא יכול להכות אותך שוב. אף מדינה לא הייתה נותנת לשכן שלה להיות כזה אויב (זה קל יותר לעשות כך שהאיום הוא מעבר לים) ולא הייתה מטפלת בו בפינצטה. אף מדינה לא הייתה מקבלת קולות בגידה מצד גורמים בבית הנבחרים שלה בזמן מלחמה, חלקן לא היו סובלות את זה גם בשגרה ובחלקן גם לא היו מגלים כל כך הרבה סובלנות לקיות הפגנות נאצה והסתה, תחומים שחורגים מגבולות המחאה הלגיטימית בזמן מלחמה או מגיבים באיפוק אל מול הפגנות אלימות שמסכנות את אנשי החוק העומדים מולם.

אז עם כל הכבוד לביקורת מצד העולם הנאור (יש קמצוץ שהולך ונשחק חד צדדית בתגובה לחד צדדיות) אתם מוזמנים לפשפש בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שלכם, אחר כך ללמוד את הנושא ולהכיר את הנפשות הפועלות ברמה טיפה יותר גבוהה מירי סיסמאות ותעמולה ואז לבדוק במילון שוב את ההגדרות שלך לרצח עם וטרור, אחר כך אתם מוזמנים לסרוק את הגלובוס ולמצוא מקומות שבהם מתבצע רצח עם (ולטפל כמובן) לסרוק אחר ארגוני טרור מוגדרים והדרך בה המדינות המותקפות נוהגות בארגונים אלה ובמדינות המאכלסות/תומכות בהם, להשוות את הצהרות המלחמה של הארגון והמלחמה בו למצב הישראלי ואם אחרי כל זה עדיין מצאתם פגם ואתם מרגישים צורך לבוא ולייעץ עצות שזכותנו כמדינה לקבל אותם או לא, כי אין מקרים אחרים או כי מה שאנחנו עושים הוא הכי חמור לטעמכם, אז אתם מוזמנים לדיון.

ואני גאה להיות שייך למדינה שתזמין אותך לדיון בשיטות הפעולה שלה מול ארגון שרוצה בהשמדתה!

 

* בינתיים המבצע נגמר ולא הספקתי להתלהם/להיות סולידרי, אבל אני די בטוח שעוד תהיה הזדמנות. בינתיים הרוב יכול להמשיך אני והשאר נצטרף..