החוזה

קצת סטטיסטיקה:

1. 97% מהגברים היהודים ילידי הארץ נימולים.
2. בישראל נערכות כ-40,000 בריתות בשנה לתינוקות יהודים, ועוד קרוב ל-2,000 בריתות לבוגרים, כולל מתגיירים.
3. המילה נפוצה גם בעולם הלא יהודי, למשל בארה"ב נימולים כל שנה בממוצע 60.5% מן התינוקות הזכרים הנולדים בבתי החולים.
4. מרבית המילות בארץ נערכות בשיטה המסורתית.
5. לגבי תינוקות שהגיעו לחדר מיון בעקבות סיבוכים במילה: 1/50  המילה בוצעה ע"י מוהל לעומת 1/200 המילה בוצעה ע"י רופא.
ועוד קצת סטטיסטיקה טיפה אחרת:
א. אברהם אבינו היה היהודי הראשון שנימול, הוא עשה את זה בעקבות חוזה עם אלוהים, שהוא בן 99 ולעצמו!
ב. הסיפור שקצת פחות ידוע על יציאת מצרים הוא שבכניסה לא"י, אחרי נדודים של 40 שנה, נימולים כל העם, קטנים כגדולים.
ג. סיפור שצריך לחפור יותר עמוק הוא, תושבי שכם כולם מלים את עצמם כדי להצטרף למשפחה של יעקב לאחר אונס שבוצע בבת של יעקב, מעיין סולחה… אממה, שמעון ולוי האחים ניצלו את העובדה שתושבי שכם כואבים מהמילה, טבחו בהם והחזירו את האחות הביתה.
ד. האבא של התינוק הוא זה שאמור למול אותו, אם הוא לא יכול הוא ממנה שליח.

אז איפה אני בסטטיסטיקות: אני נימול ומלתי (לא אני פיזית) את בני בגיל 8 ימים, שנינו בשיטה המסורתית. הורי לא הזדקקו למיון ואני אחד מ49 תינוקות שנימולו בהצלחה ע"י מוהל שאינו רופא. לא הגענו למיון בעקבות המילה של יהונתן אבל אנחנו כן נופלים לקטגוריה של סיבוך כלשהו, כך שיהונתן הוא לא התינוק ה50 אבל הוא כן בין מספר תינוקות לא ידוע שהמילה לא בוצעה בהצלחה..

"מזל טוב יש לכם בן"

זה מה שהרופא בסקירה הראשונה התכוון להגיד, בפועל מה שהוא אמר זה איזו בדיחה על זה שזה בן אבל קשה לדעת בגלל הגודל וזה גנטי מהאבא. אם לא הייתי שמח שהעובר בריא ולא מספיק בטוח בעצמי ואולי קצת פחות עייף (בכל זאת כבר אבא שלוש שנים נכון לתקופה ההיא) אולי הבדיחה לא הייתה עוברת לי מעל הראש והייתי מתייחס. אבל הייתי שמח, בטוח בעצמי ועייף וכבר בשלב זה היה עוד משהו..
זה בן והוא יצטרך ברית.

היה ברור לאשתי ולי שכשיהיה לנו בן אז אנחנו נמול אותו, מטעמים בריאותיים, חברתיים וגם דתיים. לא היה לנו ספקות וכל אחד מאיתנו התבשל עם מה שצפוי לבוא בדרכו – אשתי בנתונים, המלצות ובדיקות ואני במעין השלמה/הדחקה כי ברגע שהחלטנו שהבנים שלנו יעברו ברית, מה יעזור לי לקרוא סיפורי זוועה ונתונים שמוצגים לפי תפיסת עולמו וחוויותיו של המציג. נקודה נוספת שהייתה ברורה לנו לגבי הברית היא שהברית תיערך ע"י רופא, לא הגענו לזה בעקבות חקירה אלא פשוט בעקבות מראה עיניים. זוג חברים שלי ערכו את המילה ע"י רופא, זה היה עוד בתקופה שאשתי הייתה עדיין בסטטוס חברה, והסיטואציה הזו הייתה רחוקה ממני, אז בחנתי. זה היה מצב מעניין כי אבא של חבר שלי בדיוק התחיל בתהליכי התחזקות וכפועל יוצא מכך עמדו מוהל או רב ועוזרו ועוד אחד ובסך הכל שלושה מזוקנים חמורי סבר ולובשי מדי הקודש (בתכלס חליפות שחורות עם ציצית בחוץ ומגבעת), מסביב לרופא שמבצע את ברית המילה ובוחנים כל צעד שלו בקפידה ורצינות תהומית. בסוף התהליך שהתינוק (לא) בוכה, המזוקנים מאשרים ומתרשמים ואני מתייג לעצמי בראש את האופציה לעתיד לבוא.

במהלך ההיריון אני לוקח את הטלפון של הרופא ושוכח, הלידה עוברת ואיך שהוא מבין כל ההתרגשות, עייפות, הכנות, ריצות בין בית חולים לילדה בת שלוש שנמצאת בבית, קרובי משפחה המליצו על מוהל שהוא עילוי מומחה והוא מבצע המון מילות ורק תנו מילה ונסגור לכם אותו וכו וכו. וכו וקיבלנו את ההמלצה ומכאן גם את האחריות למתרחש בעקבות זאת..

יום למחרת, יהונתן בידיים שלי ישנוני, מעגל של אנשים סביבי, תערובת של פרצופים מוכרים ולא מוכרים, חם לי..
"… תי למול?" – אני מתעורר, מה?
"אתה ממנה אותי למול את הילד?" המוהל שואל, "כן" אני אומר בפה יבש ומניד את הראש חצי כוח, גם כדי לתת לעצמי קצת אומץ..
אני סוקר את המעגל שמקיף אותי, מחפש איזה פתח בין האנשים שכאילו ייתן אות לבריחה.. אין, אני מוסר את יהונתן
הוא מכין, שר, מברך ושואל אותי – "יהונתן" אני אומר, "יהונתן" הוא אומר ומבט שואל.. "כן" אני מהנהן- "עם ה'?" הוא מוודא, אני מניד לחיוב
"יהונתן" הוא מכריז לקהל, ובכי קצר ומופתע עולה מברכי אבא שלי, הסנדק, שמחזיק את הבן שלי – יהונתן
מתוך: עניין של שם

אז מה קרה?
אין יותר מדי דרמות… יהונתן עבר את הברית בצורה מוצלחת בלי לבכות יותר מדי אבל זה אולי כי הוא היה מסומם ומאולחש לפני ואולי מהיין שקיבל מהמוהל אחרי. הימים שאחרי לא היו קשים באופן מיוחד ולא נראה שעובר עליו סבל מיוחד וגם במקרה זה יכול להיות שזה קשור למשככי הכאב שקיבל בימים שאחרי, אבל גם אחרי שהפסקנו עם השיכוך לא נראה שהוא סובל או זוכר…
אחרי שסימני הברית חלפו, האיבר נראה מוזר אבל גם רופאת המשפחה וגם בטיפת חלב אמרו שהכל בסדר גמור וזה יראה רגיל לגמרי עוד כמה חודשים, וכך חצי שנה או שבעה חודשים לתוך חייו של יהונתן, הוא לא סובל אבל זה לא נראה רגיל.
אנחנו מחליטים ללכת לרופא, אותו אחד שרצינו שיבצע את הברית מלכתחילה, והוא מספר לנו שהברית פשוט לא בוצעה עד הסוף, נשארה עורלה והיא נדבקה חזרה, הוא מנסה להפריד ולא מצליח אז הוא מפנה לכירורג שמתעסק בזה.
מיותר לציין שעד הפגישה עם הכירורג אני ואשתי היינו עסוקים בלאכול, כל אחד את עצמו, על ההחלטה שקיבלנו או יותר נכון על זה שהלכנו עם המלצה ולא עם תחושת הבטן והרצון שלנו כהורים. הכירורג דווקא הרגיע ונתן לנו פעולות שאפשר לבצע ולאט לאט להפריד את ההידבקויות (משהו שמזכיר פינוק עצמי) ואמר שבכל מקרה לא מנתחים תינוק בגיל הזה ולבוא לביקורת בגיל שנה.

עכשיו כמה חודשים אחרי זה וחודש לפני גיל שנה, חלק מההידבקויות השתחררו אבל לא כולן, יהונתן עדיין לא נראה שמשהו מפריע לו באזור הזה ואנחנו מחכים לביקורת. שני דברים ברורים לנו לגבי העתיד הראשון, אם יהיה לנו שוב בן אנחנו נמול גם אותו בדיוק מאותן סיבות והשני זה שהפעם אף אחד לא יזיז אותנו מההחלטה שאת המילה יבצע רופא!