תן לשים ת'ראש על כרית נוחה

רגיל
תן לשים ת'ראש על כרית נוחה

מדי פעם, ביום שמתחיל כמו כל שאר הימים בעבודה, לימודים או שגרה אחרת כלשהי, אתם מקבלים הודעה
שמשנה את סדר היום ומשפיע בצורה דרסטית על העתיד הקרוב שלך. זה יכול להיות בטלפון, מישהו מהעבר מתקשר ומתעניין או שההורים שלך מתקשרים ומעדכנים. זה יכול להופיע דקה לפני שאתם נכנסים הבית או דקה אחרי, אם מישהו כבר נכנס לפניך, אבל מרגע קבלת ההודעה זה יהיה כמו לפי תרגולת. אתה תעבור כמה שלבים קבועים וידועים מראש – הכחשה –> כעס –> מיקוח –> דיכאון –> השלמה –> ציפייה ו/או התרגשות.

וכך זה היה כל פעם שהגיעה המעטפה הירוקה, ואחר כך החומה כי אני אף פעם לא שולח את ספח האישור…

וזה היה פשוט, כי זה מה שראיתי מאבא.. הולכים למילואים, מתאמנים או נטחנים בסדר קבוע וידוע מראש, האנשים הם פחות או יותר אותם אנשים בכל פעם, עם פחות או יותר שערות ומשקל (פחות שערות – יותר משקל).. יש את המצחיקים ויש את הרציניים, יש כאלה שבאו לחופש ויש כאלה שמחוברים לעוד מוקדים חוץ מהסיור נוף שקורה כרגע.
ויש את השיחות המחייבות ואלו הקלילות, אלו שבאות מהבטן ואלו שהקשרים בינם לבין המציאות מוטלים בספק, יש התייעצויות, הסכמות וויכוחים על נושאים שנעים בין וופלה או בפלה, איזה דוגמנית יותר שווה, ימין או שמאל, דת או מפלצות ספגטי או כלום, המצב הביטחוני, מדיני, כלכלי ותמיד תמיד יש מו"רקים (מורשת קרב לטובת הלא מעורים), על הסדיר, על המילואים הקודמים ואלו שלפניהם ואלו שהיו-לפני-שבאת-ונקרענו-בהם-על-אמת…

אז הנה מו"רק בשבילכם – נו טוב, לא מו"רק סתם סיפור..

לשירות המילואים תמיד הגעתי, לא משנה על איזה מבחן ובאיזה תקופה זה נפל בחיים, עד שלקחתי אחריות על נושא אחר, באותה תקופה הייתי נשוי טרי + 1 טרייה עוד יותר ועבדתי בפנימייה לילדים שלא שפר עליהם גורלם, ניהלתי צוות, שהתחלף בעקבות קידומים ועזיבות דבר שהשאיר אותי, שבועיים לפני פתיחת שנה עם צוות שכולו חדש (הוותיקה ביותר עבדה חודשיים), הצו שקיבלתי שבועיים קודם, בחוסרים גדולים יותר בצוות, היה מיועד ל30/8 יום לפני פתיחת שנה, יום אחרי שהילדים חוזרים מ"חופשה" של שלושה שבועות בבית.

כמובן שדיברתי, עם המ"פ ועם המ"מ שסונג'ר לחלק בינינו את העבודה, נתתי גם לבוס שלי לדבר ונתקלתי בסירוב, תבוא – תעשה אימון לפני תעסוקה – ונראה…
בזיכרון שלי, גם הפיזי, עוברת התקופה המקבילה בשנה הקודמת, הייתי הוותיק בצוות אבל מדריך וזה היה באוקטובר, חודש בתוך השנה, יצאתי.. שלושה שבועות אחרי חזרתי לקבוצה לא מתפקדת, עם רכזת שאבדה כל צל של סמכות ושליטה על או בנעשה, שבוע אחרי החזרה היא מפוטרת ואני מקבל את התפקיד וצריך לבנות רוטינה לילדים, לתת כוח ותמיכה לצוות ולשקם אמון מול בתי ספר וגורמים שהתריעו על הזנחה והתנהגויות חריגות, לא הייתי מוכן להעביר את הילדים בקבוצה טלטלה כזו שוב, לא הייתי מוכן לשקם חצי שנה בגלל מילואים של חודש וידעתי שאם לא אצליח לבסס יציבות בהתחלת השנה, יהיה קשה מאוד להגיע להשגים ולא ישאר לי זמן לעלמה ובטוח לא יתאפשר לי לעמוד לצד אשתי, מעיין למשך תקופה ארוכה בשנה..

אז ויתרתי, או דפקתי נפקדות, עניתי והסברתי פעם אחת לכל גורם ומשם כבר באמת הייתי עסוק, בצוות ובילדים שלי וגם ברמת הפנימייה, 10-11 שעות היה יום שברחתי מוקדם, וגם זה היה ביום שילד מקבוצה אחרת חידש לי את פריצת הדיסק באדיבותו הקריזיונרית, הנורמה בחודש הראשון הייתה לכיוון 14 שעות…
לא באו שוטרים, אבל זומנתי למג"ד והועברתי לחטיבה או הודחתי מהפלוגה והגדוד. בחטיבה, מתוקף היותי קצין משהו ספייר מספר 7, קראו לי פעם אחת לחמישה ימים של כלום ועוד פעם לשלושה יומיות, כי זה היה קרוב של כלום עוד יותר גדול וביזיוני. אז מצאתי לי תפקיד שבו אוכל לנצל את כישורי ושרצו אותי, במילואים כמובן, ביקשתי העברה ומשכו אותי באגרסיביות יפה יש לציין, מהיחידה החדשה, והפלוגה, היא כמו הגדוד-חטיבה-אוגדה יצאה לפנסיה, בעקבות הפרשת הטנקים שלנו לגמלאות. הם קבלו זימון לטקס ונפרדו ואני ממשיך לעבור תהליך מקוצר בכל פעם שמישהו מתקשר לספר על מילואים, תהליך שכולל התרגשות והרגעה, של האישה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s