7 מקרים שאדם מתכנן ואלוהים צוחק

יש כל מיני אירועים בחיים שאי אפשר לבטח את עצמך מפניהם, הלוואי והיה ניתן אבל לצערי ולשמחת חברות הביטוח זה עוד לא אפשרי
הנה 7 דוגמאות:

הצילו! היא חולה!

הזמן, בין יום א' ליום ב' בערך חצות הלילה, הבית שקט.. הגברת בחדר עם הפייסבוק והילדים ישנים, לפתע קריאות אבא מפלחות את הדממה
אני מגיע לחדר במהירות, כדי למזער כל נזק שצפוי מהתרחשות של צעקה בחדר של תינוק, עלמה אומרת לי ספק מתוך שינה
שאמא צריכה לחזור עם הפרסים והיא צריכה לעבור מתחת לגשר.
לפני שאמשיך הסבר על מה שעלמה אמרה – בתוכנית הייתה אמורה להיות מסיבת יום הולדת ביום שלישי, ואמא/אשתי יצאה לקניות של השלמות למסיבה ופרסים לילדים לפני שעלמה נרדמה ובדרך לבית שלנו עוברים מתחת גשר… כך שדיבורי החלום היו בעיניי מותאמים למציאות, אז אמרתי לה שאמא כבר חזרה ואם היא ערה אני אשלח אותה לתת לה (לעלמה) נשיקה וחיבוק, שאלתי אותה אם בהזדמנות זו היא צריכה לשירותים, אמרה לי לא נתתי לה נשיקה במצח (או-או קצת חמים) ויצאתי להגיד לאשתי שתיגש לעלמה.. היא ניגשה..
ומכאן, זה התדרדר בקצב מסחרר

יום שישי הגיע

״יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן״
זה מה שאומר השיר לא, אז אצלנו במשפחה הגרעינית המצומצמת אנחנו ברצף מדהים של 3/3 ימי שישי שמגיעים ובהם התוכניות שלנו לבילוי עם הילדים, פעם עין גדי אחר כך בריכה ושבוע אחרי טיול אורבני+ג׳ימבורי,
מתפוצצות לנו בפנים..
פעם היא חולה,
פעם הוא
ופעם שניהם…

(לפעמים) צריך לדעת להקשיב

אני שוכב על מזרן הפעילות קורא באתרי חדשות על מציאת החטופים ומתלבט האם להקשיב להקלטה של מוקד 100, יהונתן לידי מתעסק ועלמה על הספה צופה בחדשות דייגו

הבטן שלי מתהפכת כשאני שומע את הצלילים הראשונים של ההקלטה, עלמה קמה מסתכלת עלי ומתחילה לדבר, אני שקוע בהקלטה

היא מדברת שוב, אני עם האוזן צמודה לפלאפון אומר לה שאני עוד דקה איתה

היא אומרת משהו ומתחילה לטפס על הספה בסנדלים, יהונתן נצמד אלי

אני מצטמרר, היא כבר קופצת על הספה

ההקלטה נגמרה, היא קופצת מהספה "אבא תראה"

אני מבקש ממנה לא לקפוץ מהספה ולטפס בנעליים וממשיך לקרוא את הכתבה

היא אומרת משהו, אני עונה תכף ויהונתן נתקע צמוד אלי

היא מתחילה לאהוב את יהונתן באגרסיביות משהו

אני חייב לשמוע שוב

היא אומרת משהו

בהקלטה הלחישה נשמעת

יהונתן זז בפראות מרוב אהבה שהוא מקבל, היא אומרת משהו, אני אומר לה שתהיה עדינה עם אחיה

בהקלטה צעקות

היא רוכנת עליו חזק, אומרת, מדברת, מברברת

בהקלטה השוטר אומר הלו

אבא

הלו

אבא

הלו

אבאאא     הלו (השוטרת)

ואני חושב לעצמי למה השוטר לא נושם בין הלו להלו?

אבא

למה השוטר לא מנסה להקשיב למה שמתרחש בעבר השני של הקו?? / למה היא לא נותנת לי להקשיב לכתבה?

אבא

למה הם לא מקשיבים להם???

אבאאאאא, ואצלי הסבלנות מתפוגגת..

חושב למה הם לא סותמים ומקשיבים לקו?! זה כבר לא היה עוזר, אבל לפחות המרצחים כבר היו במעצר..

אבאאאא!

אני עוזב את הכל כבר בלי סבלנות לקריאות החוזרות, מתכנן שטיפה… אופס

גם אני לא הקשבתי עכשיו!  כמו המוקד… וההקשר נוחת ומנחית כמו פטיש 5 ק"ג

-כן נסיכה שלי, אני מצטער שלא הקשבתי לך מה רצית?

אבא..

כן?

אני אוהבת אותך!

גם אני אוהב אותך מאוד!

 

הקשבה זה עניין כל כך פשוט, וכל כך חשוב…
מוקדש לזכר הנרצחים, יהי זכרם ברוך

עצור! גבול לפניך!

אם אתם כמוני חיים בישראל או שביקרתם בה בעבר, נתקלתם בוודאי בשלטים כאלה מעטרים הרבה פינות במדינה.
אתם יודעים מה, גם אם אתם לא (חיים או ביקרתם או שכן אבל לא ראיתם) אז ראיתם משהו דומה, אולי שטסתם לחו"ל, אולי כשעברתם ליד שטח פרטי של מישהו שמקורב למישהו אחר ואולי בטלוויזיה בחדשות או בתוכנית סאטירה..
השלט הזה, עם האמרה שכתובה בהדגשה, מסמן קו שמפריד בין דבר לדבר אחר. זה יכול להיות כל דבר אבל מהרגע שהבחנת בשלט כזה, אתה יודע שאם תמשיך ותעבור אותו זה יהפוך למשהו אחר, משהו ישתנה, אתה תהיה במקום אחר שיש לו קריטריונים ובעלות משלו על המקום האחר ויש מצב שאתה לא תעמוד בקריטריונים ואז לא תוכל להיכנס. בואו נצא מנקודת הנחה שגבולות זה דבר הגיוני, במקומות ובסיטואציות כאלה ואחרות גם במחיר של פגיעה בחופש האישי של אדם כזה או אחר למשל גבולות בין מדינות (בר חלוף לשיטתי) או לשים גבול ולכלוא אדם שרצח או אנס.
ויש מקומות שזה לא! (הגיוני)

למה אני מתכוון?
– שנייה סבלנות, עוד קישור אחד כדי שנבין את אבסורד (אם בכלל אפשר להבין אבסורד)

אבא!     אם קראתם פוסטים אחרים שלי כאן בבלוג, אתם בטח מתחילים לקבל מושג שלאבהות ולהיותי אבא יש משמעות עליונה בעיניי (אם לא אז דפדפו ותראו בעצמכם, אבל לא עכשיו, בסוף הפוסט), אני משתדל ומנסה כל יום מחדש עבור ילדיי, עושה איתם ובשבילם הכל והרגעים שהפכתי לאבא (לעלמה וליהונתן) נחשבים בעיניי לשיאים, לא פחות!
לשמחתי, אף פעם לא הייתי צריך לחשוב ולמצוא פתרון לאיך הופכים לאבא וקצת קשה לי לדמיין איך זה, אבל אני כן יכול לדמיין את עוצמת הרגשות. האמת, וכאן אני מתוודה לראשונה, שמאז שהפכתי לאבא הפכתי לסמרטוט רגשות בכל הנוגע לסיטואציות שקשורות לאבהות ולהמחיש הסצנות של הלידות בסדרה חברים ריגשו אותי (ריגשו זה עידון ונסתפק בזה) ולכן כשנתקלתי בשטות הזאת התעצבנתי, אתם יכולים לקרוא על איך זה משפיע כאן .

אני אסכם לכם, הצעת חוק שהולכת להגביל את גיל ההורות בהליך פונדקאי, זאת אומרת שכאלה שאינם יכולים להביא ילדים לעולם מוגבלים בזמן מהרגע שהצעת החוק תעבור (לא ממציא, אחד התיקונים לסעיף 2 מגביל את האפשרות להיות הורה לפי גיל, 54). אני חייב להגיד את זה שוב, אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם מעכשיו מוגבלים בזמן לעשות את זה.
המדינה החליטה עבור מגזר שלם של אנשים שעבורם גיל המקסימום להורות הוא 54, היא לא יכולה לעשות את זה לכולם הרי מי שיכול להתרבות לא באמת שואל אותם, בין אם הם ראויים או לא ראויים . מעבר לזה שהתיקון הזה גובל בחוסר מוסריות הוא גם לא הגיוני בעליל והנה הסיבות הצנועות שלי ללמה:
מי שהולך להליך פונדקאי רוצה ילד, לא מדובר בגחמה או בתקלה וילד כשהוא רצוי טוב לו!
מי שהולך להליך פונדקאי צריך להיות מסוגל לעמוד בעלות של התהליך בין רבע לחצי מליון שקל, בלי טיטולים ומטרנה, נטו ההליך, הגיוני שסכומים כאלה נצברים
או יותר נכון, יש אפשרות לגייס אותם יותר בקלות בגילאים מבוגרים יותר.
מי שהולך להליך פונדקאי, זקוק לו וזה לא מוסרי ולא אתי להתערב ולהטיל מגבלות כאלה ואחרות רק מפני שאין לאנשים האלה ברירה אלא לעבור את ההליך.

עצור! גבול לפניך!
הגעת לגיל 54!
השימוש בהליך פונדקאות מנקודה זו
ואילך אסור בתכלית האיסור!
העובר על החוק צפוי לסנקציות, אם טרם
הספקת לממש את זכותך הטבעית להורות
אנו מתנצלים אבל זבש"ך.

 

בית חולים וריח של סטייק

זה קרה

יושבים על מיטת הרופא במיון אורטופדי בבית חולים סורוקה, אני על המיטה והיא עלי
מציץ על התצלום שמוצג על המסך, בעין לא מקצועית של אחד ששבר פעם יד ואפילו שתיים אני לא רואה שבר, אבל ההתלחששויות
של הרופאים גורמות לי לעצור נשימה לרגע וללב להתחיל להאיץ, אני חוזר אחורה ליד הראשונה ששברתי…
כיתה ו' שיעור ספורט קפיצה בחמור עובר חלק, מחליק על חול בירידה מהמזרון, כאב חד ויד בצורת סימן שאלה, מזכירות-רכב של אסתי המורה-בית חולים סורוקה, שלוש שעות אח"כ שוכב על מיטה בחדר גבס שני רופאים מותחים/מיישרים את היד לקדמותה, יום למחרת אצבעות נפוחות ורופא שמשכנע אותי שהוא לא חותך לי את היד עם המסור ,שזה רק חום מהמסור וריח הסטייק זה בראש שלי..

קופץ קדימה..

ערב אצל ההורים שלי, היא קופצת בטרמפולינה אני יושב איתה בפנים, משתוללים קצת, קופצים (אני לא ממש), צעד לא נכון והיא מועדת, נופלת על היד, בוכה בכי של כאב אין שינוי צורה, מרגיעים אותה, היא נרגעת/בוכה ובוכה/נרגעת, הולכים הביתה (אנחנו בלי אוטו, גרים קרוב) שיירה, אמא דוחפת את יהונתן בעגלה ואבא מרים את עלמה על הידיים בוכה ונרגעת ובוכה

אולי המקלחת תעזור? מקלחים, אבא מחזיק יד בוכייה ואמא חופפת, עדיין כואב, היא מחזיקה את היד ובוכה…
אני מלביש בזהירות ואישתי כבר דואגת שיפקססו הפנייה למיון ולפקס אצל הורי ליתר ביטחון
"תיקח אותה"
"בסדר"
"אתה רוצה שאני אבוא?" (מבט מודאג וחרדתי בעיניים)
"לא אני אסתדר, תישארי עם יהונתן"
מרים אותה, היא מתחילה לבכות שוב אישתי שואלת אותה (ואותי) אם לבוא, אני מושך בכתפיים, והיא אומרת" רק אבאאאא"..
יוצאים לדרך, אני מרים אותה היא בוכה קצת ואישתי שמה עליה ג'קט, עוטפת אותה בשמיכה ונותנת לי ביד שקית עם אפרופו ומים.
בדרך לאוטו היא נרגעת ובוכה שוב כשאני חוגר אותה בכיסא, בדקה שלוקח להגיע לבית של הורי היא נרגעת שוב וכאשר היא רואה את סבא וסבתא יוצאים לקראתה (עם ההפנייה) היא נותנת בכי ייצוגי, סבתא שואלת אותה אם היא רוצה שהיא תבוא איתה והיא "רק אבאאא" ואנחנו נוסעים למיון, בדרך היא  נרגעת וכשיוצאים מהרכב היא שוב בוכה.
נכנסים למיון, עלמה מכוסה ועטופה על אבא שמחזיק שקית ביד, מחכים, נרשמים ומחכים שוב…
מחכים בעמידה כמובן כי אזכור כיסא הוביל לבכי ואז נזלת ואז בכי על הנזלת, אבל לפחות השקית יושבת אחר כבוד על כיסא.
נהיה לי חם, השמיכה והג'קט שלה כבר נכנסו לשקית, אני מוצא דלפק גבוה להושיב את הנסיכה הכואבת ומוריד את הג'קט שלי שמועמס גם הוא בשקית, ממשיכים לחכות.. בעמידה..
מחכים ואז מחכים עוד קצת ולבסוף אחרי קצת יותר מחצי שעה אנחנו נכנסים, לאחות שמוותרת על מדדים, לאור הילדה הבוכייה על הידיים של אבא והשקית הענקית, אנחנו נשלחים למחלקה האורטופדית ועכשיו קיבלתי גם את התיק הרפואי לסחוב.
מגיעים, מוסרים את התיק ומחכים (הפעם רצתה לשבת תודה לאל)
מחכים
וממתינים
היא רוצה משהו לאכול… "חביתה"
"אין לנו חביתה פה חיים שלי, רוצה אפרופו?"
"אבל אפרופו זה חטיף"
"נכון חיים שלי, זה בסדר", ומתחיל להוציא ג'קט, שמיכה, ג'קט שלה ושולף את האפרופו (וגם את המים שיהיו בכוננות)
מתחיל להחזיר לשקית ג'קט ראשון, הקומבינה מגיעה, ג'קט שני..
"עלמה"
"כן" מחזיר שמיכה, מים ואפרופו, מרים את הנסיכה בזהירות, הולכים לאחות מקבלים מדבקה ולרנטגן
מגיעים, נותנים מדבקה לפקידה, יושבים היא אוכלת עוד כמה ביסים..
"עלמה"
צילום, בכי.. "אבא פה נסיכה", נגמר חוזרים למחלקה אומרים לאחות שחזרנו מצילום והולכים לשבת, היא שותה מים..
"עלמה"

ההתלחששויות פסקו, הרופא אומר שהוא מזמין עוד רופא להתייעצות, מציץ שוב בצילום הרופא מגיע
מסתכל בצילום
"להוריד חולצה, יד שנייה קודם" אני מוריד לה את החולצה, לא עוברת שנייה והוא תופס לה את היד ממשש ומסובב במהירות (מה שהרופא הראשון עשה בעדינות ורגישות), הילדה צורחת, הוריד שלי לא מספיק להתנפח והבדיקה נגמרה, אני מרגיע אותה…

הרופא הראשון אומר "סד גבס" ואצלי בראש רעש מסורים בראש, חום וריח של בשר חרוך…

 

---

 

 

סוף דבר:
1. סד= חצי גבס = אין מסורים!
2. תודה לאל על הקומבינה ותודה לקומבינה שחסכה לי, ע"פ הערכות גסות, שעה וחצי לפחות.
3. אחרי הקיבוע שבו היא הייתה גיבורה, היה לילה ויום כאובים ומאז שיפור עד קפיצה עדינה בטרמפולינה, בגבס, סליחה.. סד!
4. האטרקציה של להתקלח עם שקית איבדה מהקסם שלה אחרי היום השלישי.
5. מחר זה יורד תודה לאל, בית חולים אנחנו באים!!
…..מה שמזכיר לי להרים טלפון לקומבינה…