ערימה

היא משקיפה אלי ואני אליה, בתווך אשתי.

יש בינינו רומן ארוך, אני והיא, הרבה לפני שהכרתי את אשתי-אהובתי, ידענו יחסי אהבה-שנאה, עליות ומורדות. הכרנו לראשונה רק בצבא, בטירונות והיא הייתה מפלט לוחץ מהלחץ של טירון בשריון, אי של אינטימיות בתוך המון חיילים. כך זה נמשך בפרצים אינטנסיביים של מפגשים עד שסיימתי איזה קורס בצבא ואז בחדות פתאומית זה נגמר, כשהיינו נפגשים היא הייתה עם אחרים ואותי זה בכלל לא עניין.

סמאש בזול

החלטנו, בהברקה של רגע, לחגוג ליהונתן יום הולדת שנה בסשן צילומי סמאש-דה-קייק בסך הכל רעיון מגניב ומזכרת לעתיד. סחבק נשלח לתור במרחבי האינטרנט למחירים עבור כזאת מזכרת, וחזר חמוש בתובנות ש… אולי… עדיף לנסות לבד, התובנות אושרו בהנהלה וירדה הנחייה לפרק את הסיטואציה המבוקשת לגורמים ולבחון כיצד ניתן להוזיל עלויות ולהלן התוצאות:

אפשרי בהחלט לעשות את כל הסימפוזיון, לבד ובמחירים שווים לכל נפש!
כל מה שצריך זה: כישרון אפייה מינימלי, יכולת צילום סבירה (אבל עדיף יותר מסביר*), אינסטיקטים של חתול (מקבלים את זה עם ההורות לבנדיט) ויכולת נפשית לקבל ולהכיל בלאגן בכמויות לא מבוטלות!!

רק חיבוק

מכירים את זה שהגוזל או גוזלית זוחלים אליכם, מטפסים לעמידה וממשיכים לעלות, בצורה מתודית עם הרגליים באוויר, ככל שאתם מרימים אותם, ואז הם שמים עליכם את הראש ועוטפים בידיהם הקטנות את הכתפיים שלכם… הם נשארים ככה כמה שניות או יותר, אבל זה תמיד בדיוק מה שהם צריכים ובדיוק פחות ממה שאתם רוצים..

אבא כאן

מכירים את זה שהיה לכם יום ממש מחורבן, האוטו לא הניע, איחרתם לגן של הילדים, הייתה תנועה מטורפת בדרך לעבודה וכמובן שאיחרתם, בעבודה הכל הלך הפוך ולחוץ, לא הספקת לאכול צהרים וגם לאסוף את הילדים לא נראה ריאלי אולי תצליח לצאת קצת לפני שהם אמורים לישון ואז התנועה בדרך חזרה.. אתה נכנס בדלת טעון באנרגיה שלילי או מרוקן מחיובית ואז מגיע אליך זוג ידיים שעוטפות אותך ברוך ולאט לאט אתה מרגיש איך המתח מתפרק, האנרגיה השלילית נעלמת או מקבלת פרופורציות מגמדות.. מכירים את זה?

החוזה

קצת סטטיסטיקה:

1. 97% מהגברים היהודים ילידי הארץ נימולים.
2. בישראל נערכות כ-40,000 בריתות בשנה לתינוקות יהודים, ועוד קרוב ל-2,000 בריתות לבוגרים, כולל מתגיירים.
3. המילה נפוצה גם בעולם הלא יהודי, למשל בארה"ב נימולים כל שנה בממוצע 60.5% מן התינוקות הזכרים הנולדים בבתי החולים.
4. מרבית המילות בארץ נערכות בשיטה המסורתית.
5. לגבי תינוקות שהגיעו לחדר מיון בעקבות סיבוכים במילה: 1/50  המילה בוצעה ע"י מוהל לעומת 1/200 המילה בוצעה ע"י רופא.
ועוד קצת סטטיסטיקה טיפה אחרת:
א. אברהם אבינו היה היהודי הראשון שנימול, הוא עשה את זה בעקבות חוזה עם אלוהים, שהוא בן 99 ולעצמו!
ב. הסיפור שקצת פחות ידוע על יציאת מצרים הוא שבכניסה לא"י, אחרי נדודים של 40 שנה, נימולים כל העם, קטנים כגדולים.
ג. סיפור שצריך לחפור יותר עמוק הוא, תושבי שכם כולם מלים את עצמם כדי להצטרף למשפחה של יעקב לאחר אונס שבוצע בבת של יעקב, מעיין סולחה… אממה, שמעון ולוי האחים ניצלו את העובדה שתושבי שכם כואבים מהמילה, טבחו בהם והחזירו את האחות הביתה.
ד. האבא של התינוק הוא זה שאמור למול אותו, אם הוא לא יכול הוא ממנה שליח.

אז איפה אני בסטטיסטיקות: אני נימול ומלתי (לא אני פיזית) את בני בגיל 8 ימים, שנינו בשיטה המסורתית. הורי לא הזדקקו למיון ואני אחד מ49 תינוקות שנימולו בהצלחה ע"י מוהל שאינו רופא. לא הגענו למיון בעקבות המילה של יהונתן אבל אנחנו כן נופלים לקטגוריה של סיבוך כלשהו, כך שיהונתן הוא לא התינוק ה50 אבל הוא כן בין מספר תינוקות לא ידוע שהמילה לא בוצעה בהצלחה..

עניין של שם

שיחת מ'נשמע עוררה אצלי זיכרון של תהליכי בחירת השם שעברנו כבר פעמים, פעם לבת ובפעם השנייה לבן..
אומרים ששם זה דבר חשוב, גם הלא מאמינים מייחסים איזשהו קשר בין שם למידת השתלבות או הצלחה או ההופכי שלהם. והורים מתחבטים ביחד או לבד מה השם המוצלח עבור הגוזל שלהם, יש כאלה שיודעים ויש שרוצים להכיר קודם, יש שמתייעצים ברב או בודקים בקבלה, מחשבים ערכים מספריים או מסתכלים על מולד הירח אל מול השמש ומנח גלקסיית אלפא-סנטורי, חלק יודעים איזה שם זה לא יהיה בגלל איזה טראומת עבר, שמועה או קונוטציה רעה שמתחברת לשם. חלק רוצים שם מיוחד או עם משמעות וחלק רוצים שם רגיל (עם משמעות). חלק מתווכחים, כולם מתפשרים
ובסוף גם כולם אוהבים את השם שהם בוחרים..

יום שישי הגיע

״יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן״
זה מה שאומר השיר לא, אז אצלנו במשפחה הגרעינית המצומצמת אנחנו ברצף מדהים של 3/3 ימי שישי שמגיעים ובהם התוכניות שלנו לבילוי עם הילדים, פעם עין גדי אחר כך בריכה ושבוע אחרי טיול אורבני+ג׳ימבורי,
מתפוצצות לנו בפנים..
פעם היא חולה,
פעם הוא
ופעם שניהם…

התחלה 2

כתבתי פה בעבר על חווית הלידה הראשונה שלי, הרגעים (או הימים) האלה שבהם אתה מקבל תואר אבא, לחץ, התרגשות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר.
ואז לוקחים את הנסיכה (במקרה שלי) הביתה (לא במקרה שלי) ושוב לחץ,התרגשות, עייפות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר (כבר אמרתי עייפות?). אנשים/חברים/מכרים/משפחה קופצים לבקר ומלבד הקוצי מוצי/איך המרגש?/ורולטת למי דומה הצאצא,  חלק מהשיחה כמובן נוגע בחוויית הלידה ושם יודעי דבר ומעבירי שמועות יספרו לך ולאשתך או לאשתך ולך, שבלידה השנייה זה 'לא ככה!', יש ניסיון ומכירים את התחושות, הגוף זוכר/מכיר/מוכן (כל אחד שיבחר את האמרה המועדפת עליו) ועוד מיני אלא דברי עידוד שונים ומשונים..

אז חשבתי להעלות לכתב ולזיכרון את חווית ההתחלה השנייה *ואני שואל האומנם?

מארב

כבר עשיתי כמה מארבים בחיים שלי, מרגשים, מעייפים, מתסכלים ומפחידים. לא תיארתי לעצמי שיום יבוא ואני יעשה מארב כזה!
אני זוכר מארבים מוקדמים, אני בן שבע/שמונה/תשע או משו כזה, יום חם, אני והחברה מהשכונה חמושים בביצים ושקיות מים, מחכים לחברה של הבלוק השכן, זורקים, מחטיפים, חוטפים, רצים.. הריגוש מהצפייה והריגוש מהפעולה, מזרימים את הדם, תענוג…

בוקר עם ג׳וני

בוקר.. שלחתי את הנסיכה עם הדודה, חוזר למיטה (מצב של חיפוש עבודה אבל זה כבר עניין אחר – אלא אם יש לכם מה להציע?!)…
הוא שוכב שם, עיניו עצומות, איבריו הקטנים מתפרשים על המיטה הגדולה, הוא אוכל את השפתיים או מגרד את החניכיים, אני נשכב לידו
בוחן כל פרט ופרט בפנים הקטנות שלו ונרדם…

 

(אאאאגגגרררררר   אאאאאאאווווגגגגגגגרררר)

יד קטנה מלטפת את פני (טוב נו, מלטפת זו פרשנות מקילה – זה יותר כמו ניסיון לתפוס חלקים מהפנים שלי אבל זה מזכיר לי שכדאי לגזוז לו ציפורניים בהזדמנות הקרובה), אני פוקח את עיניי,
לאט.. מציץ מבעד לריסים, רואה אותו בוחן אותי, מסתכל על הפנים שלי (אאאאאאאגג, גרררררררררררר), בועט ברגליו ושולח את ידו הימנית לליטוף, אני עוצם את העיניים חזק, הפעם הוא ניסה לקחת אותם, אני מרגיש את התנודות שהוא עושה עם רגליו הנבעטות (גררררררררררגררררר), אני מציץ, הוא תפס את ידו השמאלית בימנית ודוחף אותה לפה, בזמן האחרון הוא מנסה להכניס לפה את כל האגרוף שלו, חסר לו קצת והוא מצליח, אני חושש ומסוקרן לראות מה יהיה כשיצליח…

אני פותח את העיניים ומסתכל עליו כשהוא משמיע קולות וכל כולו מרוכז בניסיון לבלוע את ידו השמאלית, הוא דוחף אותה עוד עם היד השנייה, מפעיל את רגליו (אולי זה יעזור) ושרירי הצוואר באינטנסיביות רבה ואז נעצר ואנחה נפלטת מהגוף הקטן (קשה, קשה) הוא סורק את החדר בעיניו ומבטנו נפגש

הוא כאילו מופתע ונותן לי חיוך מכל הלב והגוף, כזה שהפנים זורחות והגוף כולו משתתף ע"י קפיצות ותנועות

אני מחייך אליו והוא מגביר את החיוך, מוסיף קולות וגרגורים ומכווץ את ידיו לתוך הפה

"בוקר טוב, ג'וני", וכל גופו זז מצד לצד, גרגורים והיד (בעצם שניים) בתוך הפה שפתוח בחיוך רחב עד כיווץ עיניים ומלא באצבעות.. כל זה בשילוב עם ריור מאסיבי (כאילו צלצלתי בפעמון) מוביל אותו להשתנקות קלה, החיוך שלו נעלם בתוך השיעול שניים ונגמר, אני מסנן "ססססממממאאללללההה" והוא דופק חיוך כאילו לא היה מעולם

אני מנשק אותו בבטן והוא מחייך, מנשק בחזה הוא מגחך, מנשק בין הכתף ללחי (אצל בוגר זה צוואר אבל בשלב זה הם דחוסים שהוא כמעט ולא נראה בזויות מסויימות) והוא צוחק
שוב באותו מקום הצחוק שלו מתגבר והידיים עולות לפה, אני נותן עוד פעם או פעמיים (בסדר, אולי חמש.. מקסימום שבע ולא יותר משמונה, בטוח!) ומפסיק כדי שלא ייחנק מהרוק של עצמו

הוא מסתכל עלי וטופח לי על היד (תמשיך למה הפסקת?) אני ממשיך לנשק (ואצלנו אומרים לבעבס), הוא צוחק – אני עוצר – הוא טופח – אני ממשיך…

אנחנו ממשיכים ככה עוד כמה זמן, פתאום הוא נאנח..

אני מחפש את המוצץ שלו שכל התנועות והרעידות העיפו כל הדרך למטה, לרגלים שלו, לוקח את המוצץ וסורק אותו, בעיניים של אבא פעם שנייה, ללכלוכים ומזיקים, מתרצה ושם לו בפה

הוא לוקח את המוצץ בשמחה, מלווה אותי בידיו בדרך לפה, כשהמוצץ נכנס הוא מטה את הראש

ממני והלאה.. עוצם את עיניו, מסנן חיוך מוצץ את המוצץ..

כאילו אומר לעצמו ולי "אבא, בסך הכל נפל לי המוצץ, מה עשית כזה עניין"

ואז הוא מסתובב עדיין עם חצי חיוך, פותח וסוגר את עיניו,טופח עם היד לכיווני כאילו אומר "אבל היה נחמד"

עוצם את העיניים

מסדר את התנוחה

וחוזר לשנת הבוקר