מי בתור?

בעודי עומד בתור בארגון כלשהו,שתפקידו להעביר חבילות ומכתבים בין אנשים וארגונים (לא חשוב שמות- דואר ישראל), עלו אצלי כמה מחשבות לגבי התור, ז"א מנסה להבין את הסדר שפרוש לפני, ז"א שואל מי אחרון, ז"א מתעצבן (בלב) על עוד בנאדם שהופיע משומקום, ז"א מקלל את מי שחשב על מסחר אלקטרוני, ז"א מחפש בגוגל -"כמה הרוויחו עלי אקספרס בשנה האחרונה?" ז"א הבנתם את הרעיון..

ובגדול

כמה חוקים שכדאי לנו לאמץ לגבי תורים:

ערימה

היא משקיפה אלי ואני אליה, בתווך אשתי.

יש בינינו רומן ארוך, אני והיא, הרבה לפני שהכרתי את אשתי-אהובתי, ידענו יחסי אהבה-שנאה, עליות ומורדות. הכרנו לראשונה רק בצבא, בטירונות והיא הייתה מפלט לוחץ מהלחץ של טירון בשריון, אי של אינטימיות בתוך המון חיילים. כך זה נמשך בפרצים אינטנסיביים של מפגשים עד שסיימתי איזה קורס בצבא ואז בחדות פתאומית זה נגמר, כשהיינו נפגשים היא הייתה עם אחרים ואותי זה בכלל לא עניין.

שוחד, בצק מטוגן ומסיבות בגן

חנוכה מגיע, איך יודעים?
מתחיל להיות קר ואולי קצת יותר ימים גשומים (פה תמצאו מה לעשות עם הילדים ביום חופש גשום)
האוויר מתמלא בריח של בצק מטוגן בסוגים שונים – בהמשך תמצאו מתכון
ולמי שיש ילדים בגיל גן הם מתחילים להביא יצירות של כדים, חנוכיות ומוצרים מטוגנים, הם גם מתחילים לזמר יצירות עתיקות עם מילים מבולבלות…או לפחות כך נראה לך, אפילו אתה התבלבלת ושרת, עד לא מזמן:
"סורה חושך על האור", "חנוכייה לי יש, צוחקת לי באש" ושלא נזכיר מה הולך במעוז צור..
אבל היום, משדרגים שירים ורובם ככולם הם מעין סוד שמור שעובר בגילדת הריתמיקאיות והגננות, הילדים יודעים אותם לקראת המסיבה ולמשך שנתיים-שלוש, ההורים, במסיבה, מוחאים כפיים/מצלמים/מסריטים ושלום על ישראל.

(לא) סיפור ילדים!

"מי לא מכיר את אופיר?
אופיר אוהב לנגן ולשיר
וביום קיץ חם
אוהב גם תירס חם"

אני בטוח שגם לקוראי נטולי הילדים, הפזמון שחוזר בסיפור הזה מצלצל נעים ומוכר, ואילו אלה בעלי הילדים אולי גם יוכלו לצטט עוד כמה שורות מהספר בלי מאמץ, אין ספק שמבחינתי מדובר בקלסיקת ילדות, אבל כמו כל דבר בחיים, גם לטוב יש מחיר!

אז זה למדתי בזמן שהעברתי את הקלסיקות האלו הלאה לעלמה… זה עניין אותה כתינוקת שלא יודעת לדבר, גם כשלמדה לדבר וחזרה על הפזמון הידוע "בים בם בם, תירס חם..". רק בגיל מאוחר יותר כשהתחילה לשלוט בשפה, קיבלתי את הפאנצ' או את החשבון אם תרצו, כשהגוזלית שלפה לעברי ביטוי מהספר – "חצוף". כמו בספר בדיוק, גם השימוש שלה בביטוי היה מוטעה, והיא שלפה אותו כדי להביע את האכזבה שלה מכך שדברים לא התנהלו על פי התסריט הרצוי מבחינתה. אגב, שוב, זה בדיוק כמו בספר- הילד מנגן ושר לעצמו, כולם שומעים הזמנה, עוקבים אחריו ובסוף הוא החצוף!

אמא של שבת

נתחיל בסיטואציה – אתה אבא לגבר בן 3, אתם משתוללים יחד, אתה משחק איתו כדורגל, הוא אפילו צופה איתך במשחקים ומזדהה אוטומטית (כי זה מה שילדים עושים – לא בגלל שהקבוצה שלך משו..), יום אחד אתה בא לאסוף אותו מהגן והגננת משתפת אותך שהגבר שלך מבקש להיות אמא של שבת ושהיום הם התחפשו בגן והילד התעקש רק על תחפושת של נסיכה עם שמלה מפוארת וכובע רחב שוליים… תוך כדי שהיא מחפשת בטלפון את התמונות להראות לך, אתה נזכר שלפני חודשיים ביקרתם אצל חברים והבן שלך נדבק לעגלה הוורודה של הבת של החבר.

מה אותו אבא יעשה??

עוד אחת מאזנת – את אמא לילדה מקסימה ונסיכה בת 5, אומרים שהיא ממש שיכפול שלך, את מחבקת, מלטפת ומנשקת, קונה שמלות, סרטים לשיער, נעלי בובה, מגף וסנדל אופנה.. אבל היא לא ממש מוכנה לשתף איתך פעולה, בהלבשה או בתסרוקות, נעליים זה סיוט ועל עגילים אין בכלל מה לדבר, הגננת אומרת לך כל הזמן שהיא כל הזמן משחקת עם הבנים, יש לה שפשופים על ברך או שתיים באופן די קבוע, היא מעדיפה מכוניות על בובות ועכשיו היא אומרת לך שהיא לא רוצה יותר חוג ריקוד מודרני היא מעדיפה חוג כדורגל, תוך כדי שאת מעכלת את הבשורה, את משחזרת ומבינה שהשיר הזה שהיא מזמזמת כל הזמן, זה ההמנון של ליגת האלופות.

מה אותה אמא תעשה??

לא לומדים!

סיפור מקרה:

ישבתי בבית אחרי שעות הפעילות וצפיתי בטלוויזיה בערוץ מסחרי כלשהו, לא-חשוב-שמות, 2.
וכידוע בערוצים מהסוג הזה יש מדי פעם לפעם פרסומת או שתיים, ובין הפרסומות הללו עלתה אחת, של מותג מזון לתינוקות הידוע בכינויו, תמ"ל (וכאן באמת לא חשוב שמות).
ובפרסומת הציגו (שוב) סיפור שמעביר (שוב את אותו) המסר, לפיו אבא הוא דמות משנית/שולית/לא מעורבת/מתחמקת בחיי הילדים שלו (באמת?! עוד 'פם? לא שחקתם) והתעצבנתי!

התעצבנתי, כי אני אבא מעורב, שווה בגידול הילדים ובהחלטות שקשורות עליהם, ובראש התחילו לרוץ לי מלא טיעונים על למה פרסומת כזו היא לא נכונה, לא רק עבור מאמצי האבות אלה גם עבור ובעיקר עבור מעמד האישה ושיווין זכיות ותנאים וכו וכו כו

אז ישבתי וכתבתי פוסט מנומק היטב ובו פרקתי את אשר על ליבי…
לקראת סוף הכתיבה, התחלתי לחפש קישור לצרף כדי להמחיש ולהראות למה אני מתכוון ואז לפתע תחושה קשה של דז'ה וו הכתה בי, האמת שזה לא היכה במובן הפתאומי של המילה, תיאור יותר מדיוק יהיה להגיד שזה התחיל לטפס מכיוון הרגליים לתחושת חוסר נוחות פריפריאלית ואז כאילו נפל אסימון או הוסר מסך מעל תמונה שלי כותב כבר דברים כאלה ואפילו מחפש לינק לצרף…

מיד התחלתי לפשפש בזיכרון (של המחשב כמובן) מתי ועל מה כתבתי דברים כאלה, ואבוי מצאתי שאכן הייתה חברה ותיקה שפרצה לשוק חדש, שוק הטיטולים, עם פרסומת שמעבירה בדיוק אותו מסר, בצורה מאוד מאוד דומה, למסר והצורה של הפרסומת העכשווית, רק בתסריט שונה ועבור מוצר שונה, ואני אכן כתבתי עליה!
קראתי את המילים שכתבתי אז אל מול אלו שכתבתי עכשיו…
דומה עד זהה, כלומר לא copy-paste אבל בהחלט היה אפשר לטעון לגניבה ספרותית ולדעתי אפילו לזכות במשפט, אם היה מתקיים!
ואז התעצבנתי עוד יותר ומחקתי את הטיוטה! גם מהפח!

עברו כמה שעות עד ימים בודדים ובקרב חברי הפייסבוק שלי החלה תסיסה (מוצדקת!), לא עברו שעות ובקרב קבוצה של אבות שהם חבריי בפייסבוק וחולקים את אותו רעיון של אבהות והורות שיוויונית איתי, בניואנסים כאלה ואחרים התארגנה תגובת נגד הולמת.
הרעיון להגיב נזרק לאוויר הווירטואלי, רעיונות נזרקו, קבוצות ייעודיות הוקמו ועוד רעיונות נזרקו בחלל אחר, גובש קונספט וקבוצת אמיצים יצאה לכתוב, לצלם, לערוך ולהפיק את התגובה. תהליך מדהים ומהיר של הבעת תסכול משותפת מתוך חווית אבהות חיובית דומה, אבל כל אחד באמת מהמקום שלו.
אני בזמן הזה הייתי עסוק במתן שירות מתקדם – וזה הסיפור למי שפספס – ולכן אני לא מופיע בתוצר והשתתפותי מוגבלת אבל זה לא מקטין במאום את הגאווה שלי בתוצר.
לאורך היום והלילה דובר בקבוצת המוחות האלו על פרסום פוסטים יחד עם התוצר (משם אנחנו מכירים או קוראים, ממליץ גם לכם, יש קישורים בסוף) וכשהתיישבתי לכתוב,מול מסך לבן וסמן מרצד, באמת התעצבנתי בפעם השלישית והעצבנית ביותר, למה??

התעצבנתי כי חשבתי שיכל היה להיות מאוד מגניב להראות את אז והיום, להראות את מה שכתבתי אז ביחד עם מה שכתבתי היום כדי להראות שהכל אותו דבר ויש כאלה שלא לומדים, אבל נזכרתי שמחקתי את מה שכתבתי על הפרסומת לפני כמה ימים, ולשחזר את זה עכשיו יהיה רמאות אז מעצבן-מתעצבנים-התעצבנתי!

וחשבתי לוותר אבל בסוף החלטתי לספר את הסיפור כדי כן להראות לכם את מה שכתבתי בעבר ולו רק בשביל המסר החשוב

אם לא מסר, אז כדי להציג ולתמוך בתוצר שהוא פרי של מטרה משותפת (והיא קשורה למסר, אבל זה לא עניין אותכם קודם)

והייתי רוצה לחדד נקודה קצרה שאולי לא נגעתי בה במסר הקודם (מוזמנים לקרוא בלינק) והיא קשורה לכל אלה שנושאים כאלה לא מעניינים אותם והם עובדים בשיטה מסורתית או לא אבל שהם לא מספיק מודעים והנקודה היא היחס המפלה בחוק מבחינת זכויות האבא אחרי שהוא נפרד מאמא!
לשמחתי לא מכיר על בשרי את הסיטואציה, ולא רוצה להכיר ועובד ומשתדל כל יום לעשות צעדים שמרחיקים אותי מסיטואציה של פירוק התא המשפחתי, אבל אני כן מכיר סיפורים (מזעזעים) על תלונות שווא, מעצרים, עיקולים, ניכור ועוד רעות חולות שקורות בין בני זוג שפעם אהבו והיום…
אבל הרעה החולה והסיוט הגדול הוא הקלות שבה אב מורחק מילדיו ונשללת ממנו הזכות הבסיסית לראות את ילדיו, שלא לדבר על להיות מעורב ומשפיע בהחלטות שקשורות אליהם, בתהליך גירושים פשוט בין בני זוג נורמטיביים,יותר או פחות.
אני טוען (ואמרו לפני בווריאציות שונות) שאלוקים/שטן/אמת נמצאת בפרטים הקטנים, ופרסומות מהסוג הזה הן בדיוק הפרטים הקטנים שמאפשרים עוול כזה גדול. הפרסומות, מצחיקות או מרגשות, משרתות תודעה לפיה ההבדל הביולוגי שקיים בין גברים לנשים (ותודה למי שזה לא יהיה על זה, לעניות דעתי ההטרוסקסואלית) הוא הבדל מהותי, זה אומנם נחמד ועדין בפרסומת, אבל במסר הוא מצדיק הבדלי שכר בין גברים לנשים, תומך בכל חסם ג'נדריאלי שאי פעם הומצא וכאמור מקל מאוד על מערכת מדינתית להעדיף הורה אחד על פני חלוקת אחריות שוויונית בין ההורים ושההורה המועדף יבחר כמעט תמיד, על-פי כישוריו להשתייך למין הנקבי!

אז איך אמרו פעם בשנות ה-90: "ותחשבו על זה!"

מה ברק חושב

מה יוסי חושב

מה טל חושב

מה יואב חושב

יואב (אחר) חושב

הטוב שברע או הרע שבטוב

הפירסום הזה נולד במהלך 'צוק איתן', הוא נשאר בטיוטות ממתין לתקופת פוסט-מבצע וליתר דיוק לזמן שבו מתחילים לדבר על מחיר והמורל קצת שפוף כי זה מרגיש 'עוד מאותו הדבר', כי מתחילים להתעסק בגורמי הפחדה אחרים כמו דעאש, נוסרה, אירן ומיתון.
אני לא יודע אם זה לגמרי יעודד, אבל לצד התסכול הברור מהמצב, ראיתי שם בנקודה זו את המדינה/עם/אומה שאנחנו יכולים להיות…

בימים/שבועות האחרונים הרוחות גועשות, אני פותח פייסבוק ונדהם מהקיצוניות מחד ומהאסקפיזם מאידך, פותח חדשות וסוגר מיד כי זה ישר מעצבן או מקומם או לא מייצג או עצוב..
ובין אזעקה לאזעקה  ובתוך "שיגרת החירום" שנוצרה, ופחדים ושאלות של ילדה בת 3.10 פתאום, עברה במוחי מחשבה..

נ פ ל א ה !!

איזה כבוד לחיות במדינה כזו שמקבלת ומכילה כל כך הרבה קולות מקוטבים בתוכה ומצליחה להתקיים בשפיות יחסית ולשמור על היותה מדינה! שלא תבינו לא נכון, יש לנו בתור מדינה ועם המון בעיות להתמודד איתן ואצלי ברשימות החמאס או כל איום חיצוני אחר נמצאים בתחתית, אבל עצם ההכלה של מגוון רחב של עמדות ודעות שלרוב סותרות אחת את השנייה ולעיתים נמצאות במאבק, היא זו הראוייה לציון. וכשכל זה קורה במדינת הגירה צעירה הנמצאת במאבקים חיצוניים נגד מדינות וארגונים החורטים על דגלם את השמדתה, זה גורם לי לזקוף קומה באמונה ותקווה.

וקחו את המקרה של 'צוק איתן' כדוגמה

איזה מדינה מבין מדינות העולם כולו הייתה מקבלת על עצמה 14 שנים של ירי טילים, בטפטוף ובמטח, לקרוב ולרחוק. ירי שמשבש חיים ובכל ניסיון שלה למנוע ירי שכזה מצליחה לנהוג במוסריות יתרה במלחמתה באויב שאסטרטגית הלחימה שלו אומרת 'ירי מתוך אזרחים על אזרחים', שתמונת הניצחון שלו היא דם – שלנו או של האזרחים שלהם?
איזה מדינה הייתה מפזרת כרוזים, מתקשרת בטלפון, משתמשת בפירוטכניקה כדי להתריע ולהזהיר אזרחים להתרחק מגורמי הטרור שהם נמצאים בקרבם? איזו מדינה הייתה מבטלת פעילות בגלל קרבה של אזרחים, שכאמור הוזהרו במגוון דרכים?
איזה מדינה הייתה מקבלת קולות של בגידה ותמיכה גורפת בארגון שמוגדר כארגון טרור מצד חברי כנסת מכהנים? לא מדובר בקולות מחאה אלה בקולות תעמולה ששאיפתם לכרות את המקום בו הם יושבים. ומנגד, אותה מדינה יודעת לטפל בחומרה בקולות טרוריסטיים הקוראים להשמדה/גירוש של ערבים, אזרחים ואחרים, בנוסף גם האזרחים כעם יודעים לשפוט את הקולות הללו כקיצון ולהשאיר אותם בקצה

נכון אנחנו דפוקים ב-ד-י-ו-ק כמו שאר העולם (או מוצלחים כמוהו זה לא משנה, הנקודה היא שאנחנו אותו הדבר), אבל אני לא חושב שאף מדינה אחרת, לפחות לא מהמדינות שאנחנו רוצים להשתייך לעולמם, ואני אפילו אחדד ואדייק עוד קצת ואומר שאף דמוקרטיה אחרת בעולם הנאור כולו לא הייתה נוהגת באיפוק ובשיקול דעת אל מול אויב שמצהיר שרצונו בהשמדה של המדינה שלך (שלא לומר ג'יהאד- מלחמת קודש, ומלחמת קודש נותנת שתי אפשרויות לצד שכנגד: תאמין או תמות!) וכל הסכם או רגיעה מולו יש לו תאריך פקיעה שבו האויב מרגיש שהוא יכול להכות אותך שוב. אף מדינה לא הייתה נותנת לשכן שלה להיות כזה אויב (זה קל יותר לעשות כך שהאיום הוא מעבר לים) ולא הייתה מטפלת בו בפינצטה. אף מדינה לא הייתה מקבלת קולות בגידה מצד גורמים בבית הנבחרים שלה בזמן מלחמה, חלקן לא היו סובלות את זה גם בשגרה ובחלקן גם לא היו מגלים כל כך הרבה סובלנות לקיות הפגנות נאצה והסתה, תחומים שחורגים מגבולות המחאה הלגיטימית בזמן מלחמה או מגיבים באיפוק אל מול הפגנות אלימות שמסכנות את אנשי החוק העומדים מולם.

אז עם כל הכבוד לביקורת מצד העולם הנאור (יש קמצוץ שהולך ונשחק חד צדדית בתגובה לחד צדדיות) אתם מוזמנים לפשפש בהיסטוריה הרחוקה והקרובה שלכם, אחר כך ללמוד את הנושא ולהכיר את הנפשות הפועלות ברמה טיפה יותר גבוהה מירי סיסמאות ותעמולה ואז לבדוק במילון שוב את ההגדרות שלך לרצח עם וטרור, אחר כך אתם מוזמנים לסרוק את הגלובוס ולמצוא מקומות שבהם מתבצע רצח עם (ולטפל כמובן) לסרוק אחר ארגוני טרור מוגדרים והדרך בה המדינות המותקפות נוהגות בארגונים אלה ובמדינות המאכלסות/תומכות בהם, להשוות את הצהרות המלחמה של הארגון והמלחמה בו למצב הישראלי ואם אחרי כל זה עדיין מצאתם פגם ואתם מרגישים צורך לבוא ולייעץ עצות שזכותנו כמדינה לקבל אותם או לא, כי אין מקרים אחרים או כי מה שאנחנו עושים הוא הכי חמור לטעמכם, אז אתם מוזמנים לדיון.

ואני גאה להיות שייך למדינה שתזמין אותך לדיון בשיטות הפעולה שלה מול ארגון שרוצה בהשמדתה!

 

* בינתיים המבצע נגמר ולא הספקתי להתלהם/להיות סולידרי, אבל אני די בטוח שעוד תהיה הזדמנות. בינתיים הרוב יכול להמשיך אני והשאר נצטרף..

(לפעמים) צריך לדעת להקשיב

אני שוכב על מזרן הפעילות קורא באתרי חדשות על מציאת החטופים ומתלבט האם להקשיב להקלטה של מוקד 100, יהונתן לידי מתעסק ועלמה על הספה צופה בחדשות דייגו

הבטן שלי מתהפכת כשאני שומע את הצלילים הראשונים של ההקלטה, עלמה קמה מסתכלת עלי ומתחילה לדבר, אני שקוע בהקלטה

היא מדברת שוב, אני עם האוזן צמודה לפלאפון אומר לה שאני עוד דקה איתה

היא אומרת משהו ומתחילה לטפס על הספה בסנדלים, יהונתן נצמד אלי

אני מצטמרר, היא כבר קופצת על הספה

ההקלטה נגמרה, היא קופצת מהספה "אבא תראה"

אני מבקש ממנה לא לקפוץ מהספה ולטפס בנעליים וממשיך לקרוא את הכתבה

היא אומרת משהו, אני עונה תכף ויהונתן נתקע צמוד אלי

היא מתחילה לאהוב את יהונתן באגרסיביות משהו

אני חייב לשמוע שוב

היא אומרת משהו

בהקלטה הלחישה נשמעת

יהונתן זז בפראות מרוב אהבה שהוא מקבל, היא אומרת משהו, אני אומר לה שתהיה עדינה עם אחיה

בהקלטה צעקות

היא רוכנת עליו חזק, אומרת, מדברת, מברברת

בהקלטה השוטר אומר הלו

אבא

הלו

אבא

הלו

אבאאא     הלו (השוטרת)

ואני חושב לעצמי למה השוטר לא נושם בין הלו להלו?

אבא

למה השוטר לא מנסה להקשיב למה שמתרחש בעבר השני של הקו?? / למה היא לא נותנת לי להקשיב לכתבה?

אבא

למה הם לא מקשיבים להם???

אבאאאאא, ואצלי הסבלנות מתפוגגת..

חושב למה הם לא סותמים ומקשיבים לקו?! זה כבר לא היה עוזר, אבל לפחות המרצחים כבר היו במעצר..

אבאאאא!

אני עוזב את הכל כבר בלי סבלנות לקריאות החוזרות, מתכנן שטיפה… אופס

גם אני לא הקשבתי עכשיו!  כמו המוקד… וההקשר נוחת ומנחית כמו פטיש 5 ק"ג

-כן נסיכה שלי, אני מצטער שלא הקשבתי לך מה רצית?

אבא..

כן?

אני אוהבת אותך!

גם אני אוהב אותך מאוד!

 

הקשבה זה עניין כל כך פשוט, וכל כך חשוב…
מוקדש לזכר הנרצחים, יהי זכרם ברוך

ח חי חינ חינו חינוך

אז חשבתי שזה משהו שאני אוכל להתמודד איתו, שזה תחת שליטה ושזה לא יפריע לי במהלך התקין של החיים, אז זהו
אני חייב להתוודות, יש משהו שאני יודע שעושה לי רע ועדיין, מדי פעם אני לא יכול להתאפק..
אני חייב..
ואז למרות הנזק…
אני