(לפעמים) צריך לדעת להקשיב

אני שוכב על מזרן הפעילות קורא באתרי חדשות על מציאת החטופים ומתלבט האם להקשיב להקלטה של מוקד 100, יהונתן לידי מתעסק ועלמה על הספה צופה בחדשות דייגו

הבטן שלי מתהפכת כשאני שומע את הצלילים הראשונים של ההקלטה, עלמה קמה מסתכלת עלי ומתחילה לדבר, אני שקוע בהקלטה

היא מדברת שוב, אני עם האוזן צמודה לפלאפון אומר לה שאני עוד דקה איתה

היא אומרת משהו ומתחילה לטפס על הספה בסנדלים, יהונתן נצמד אלי

אני מצטמרר, היא כבר קופצת על הספה

ההקלטה נגמרה, היא קופצת מהספה "אבא תראה"

אני מבקש ממנה לא לקפוץ מהספה ולטפס בנעליים וממשיך לקרוא את הכתבה

היא אומרת משהו, אני עונה תכף ויהונתן נתקע צמוד אלי

היא מתחילה לאהוב את יהונתן באגרסיביות משהו

אני חייב לשמוע שוב

היא אומרת משהו

בהקלטה הלחישה נשמעת

יהונתן זז בפראות מרוב אהבה שהוא מקבל, היא אומרת משהו, אני אומר לה שתהיה עדינה עם אחיה

בהקלטה צעקות

היא רוכנת עליו חזק, אומרת, מדברת, מברברת

בהקלטה השוטר אומר הלו

אבא

הלו

אבא

הלו

אבאאא     הלו (השוטרת)

ואני חושב לעצמי למה השוטר לא נושם בין הלו להלו?

אבא

למה השוטר לא מנסה להקשיב למה שמתרחש בעבר השני של הקו?? / למה היא לא נותנת לי להקשיב לכתבה?

אבא

למה הם לא מקשיבים להם???

אבאאאאא, ואצלי הסבלנות מתפוגגת..

חושב למה הם לא סותמים ומקשיבים לקו?! זה כבר לא היה עוזר, אבל לפחות המרצחים כבר היו במעצר..

אבאאאא!

אני עוזב את הכל כבר בלי סבלנות לקריאות החוזרות, מתכנן שטיפה… אופס

גם אני לא הקשבתי עכשיו!  כמו המוקד… וההקשר נוחת ומנחית כמו פטיש 5 ק"ג

-כן נסיכה שלי, אני מצטער שלא הקשבתי לך מה רצית?

אבא..

כן?

אני אוהבת אותך!

גם אני אוהב אותך מאוד!

 

הקשבה זה עניין כל כך פשוט, וכל כך חשוב…
מוקדש לזכר הנרצחים, יהי זכרם ברוך

אחד אחד הם עולים

יום זיכרון, עצב, שאלות ודאגה..

מאז הצבא היום הזה קיבל משמעות חדשה, לעצב הקולקטיבי שחש מישהו שאין לו נגיעה או הכרות עם המשפחה
הגדולה בישראל, נוספו שמות ופרצופים שפגשתי במהלך השירות והעצב קיבל פנים..

הבחור שהיה שכבה מתחתי בתיכון והיה מחזור לפני בגדוד, פגשתי אותו בתור טירון שבוז שביקר בגדוד הוא היה כבר באימון מתקדם, צמ"פ בשפה
שלנו, והצליח בכמה משפטים בחלון הזמן שיש לטירון בין ריצה למסדר להרעיל אותי על טנקים..

המפקד במקצועות ממחלקה אחרת, שפרק לנו את הנשק בבונקר ושלח אותנו לבסיס רגלית עם כל הציוד כי הוא לא רצה שנחכה לרכב…

הרס"פ של הפלוגה בהשלמה של קורס קצינים, שהיה ממש חלק מההוואי ותמיד עם חיוך מרוח על הפנים..

המ"פ שקיבל את פני כצוער מושתן, שבא לראות מה זה מ"מ בפלוגת צמ"פ, חיוך ענקי, מקצועיות והכיף שהוקרן מהסגל שתחתיו הותירו בי רושם ענק, קיוויתי שיהיה לי מ"פ כזה שאסיים את הקורס…

עם על העצב והצער שיש בי ביום הזה, היו בי גם נקודות שאני לא יודע אם להגדיר אותן כשמחה או כסוג של נחמה, למשל אורכה הקצר של הרשימה והעובדה שאמנם הם אחיי לנשק אבל יש 'מרחק' מסויים, לא בני מחזור, לא קרה בזמן ששירתנו יחד, כאלה נחמות.

כשהפכתי לאבא, היום הזה הפך ליום של תהיות ופחד, קטנטן וזניח בינתיים אבל שם.. עלמה ביתי הבכורה, היא זו שהפכה אותי לאבא ואני חושב שהעובדה שהיא בת עזרה לי להדחיק ולהשקיט את העתיד הצבאי שצפוי לכל ילד וילדה במדינה, עדיין דאגתי אבל זה היה בכיוון שלי והמילואים שלי. השנה זה יום הזיכרון הראשון של יהונתן, ילדי השני, בני הראשון וכאילו עכשיו אי אפשר להתעלם מזה שיש צבא ושירות חובה והמצב לא משהו ולא משתפר באופק הנראה לעין.
אני מניח שהשאלות שאני שואל את עצמי עכשיו, על ציונות, על מה זה שירות משמעותי, על השתמטות, על הסכנות וההתמודדויות, על היתרון אל מול הסיכונים, על רצונות ועוד מיליון דברים…
עכשיו עם הבן, התחדדה העובדה שיש בת והיא לפניו בתור ויש ניצני פחד..
אין ממש מסקנות, בעיקר תהיות שרצות בראש
בזמן שעל המסך רצים פרצופים, שמות וסיפורים עצובים,

הלוואי שלא יהיו עוד כאלה..

 

לזכרם של אסף טייכר, גיל בדיחי, בנצ'י לוי ושחר שמול, יהי זכרם ברוך.