בעודי עומד בתור בארגון כלשהו,שתפקידו להעביר חבילות ומכתבים בין אנשים וארגונים (לא חשוב שמות- דואר ישראל), עלו אצלי כמה מחשבות לגבי התור, ז"א מנסה להבין את הסדר שפרוש לפני, ז"א שואל מי אחרון, ז"א מתעצבן (בלב) על עוד בנאדם שהופיע משומקום, ז"א מקלל את מי שחשב על מסחר אלקטרוני, ז"א מחפש בגוגל -"כמה הרוויחו עלי אקספרס בשנה האחרונה?" ז"א הבנתם את הרעיון..
ובגדול
כמה חוקים שכדאי לנו לאמץ לגבי תורים:
המשך הרשומה
היא משקיפה אלי ואני אליה, בתווך אשתי.
יש בינינו רומן ארוך, אני והיא, הרבה לפני שהכרתי את אשתי-אהובתי, ידענו יחסי אהבה-שנאה, עליות ומורדות. הכרנו לראשונה רק בצבא, בטירונות והיא הייתה מפלט לוחץ מהלחץ של טירון בשריון, אי של אינטימיות בתוך המון חיילים. כך זה נמשך בפרצים אינטנסיביים של מפגשים עד שסיימתי איזה קורס בצבא ואז בחדות פתאומית זה נגמר, כשהיינו נפגשים היא הייתה עם אחרים ואותי זה בכלל לא עניין.
"מי לא מכיר את אופיר?
אופיר אוהב לנגן ולשיר
וביום קיץ חם
אוהב גם תירס חם"
אני בטוח שגם לקוראי נטולי הילדים, הפזמון שחוזר בסיפור הזה מצלצל נעים ומוכר, ואילו אלה בעלי הילדים אולי גם יוכלו לצטט עוד כמה שורות מהספר בלי מאמץ, אין ספק שמבחינתי מדובר בקלסיקת ילדות, אבל כמו כל דבר בחיים, גם לטוב יש מחיר!
אז זה למדתי בזמן שהעברתי את הקלסיקות האלו הלאה לעלמה… זה עניין אותה כתינוקת שלא יודעת לדבר, גם כשלמדה לדבר וחזרה על הפזמון הידוע "בים בם בם, תירס חם..". רק בגיל מאוחר יותר כשהתחילה לשלוט בשפה, קיבלתי את הפאנצ' או את החשבון אם תרצו, כשהגוזלית שלפה לעברי ביטוי מהספר – "חצוף". כמו בספר בדיוק, גם השימוש שלה בביטוי היה מוטעה, והיא שלפה אותו כדי להביע את האכזבה שלה מכך שדברים לא התנהלו על פי התסריט הרצוי מבחינתה. אגב, שוב, זה בדיוק כמו בספר- הילד מנגן ושר לעצמו, כולם שומעים הזמנה, עוקבים אחריו ובסוף הוא החצוף!
המשך הרשומה
English ver. at the buttom
1. אני אוהב לדבר עם עלמה.
2. עלמה אוהבת לדבר.
על פניו, השילוב של שתי הקביעות הנ"ל מובילים לערב רב של שיחות ארוכות ופוריות. במציאות זה לא ממש ככה והסיבה העיקרית לכך היא החשק.. שלה, אם היא לא במצב אז לא יעזור כלום, יש לה יכולת ורבלית של אישה אבל יכולת סינון והתעלמות שלא מביישת אף גבר!
אבל אם נתעלם מהתכונה הסטראוטיפית הזו, בזמן שיחה, יש לה אוצר מילים רחב, חוש הומור והיא מצחיקה, דמיון פורה ורעיונות לרוב, כישורים תאטרליים להגשה והכל ארוז בתוך מטר וקצת של אנרגיה חייכנית, עם גומות חן ותלתלים בצבע שטני… אתם מדמיינים שיחה כזו? רואים את זה?
איך אפשר שלא לאהוב??
שיחת מ'נשמע עוררה אצלי זיכרון של תהליכי בחירת השם שעברנו כבר פעמים, פעם לבת ובפעם השנייה לבן..
אומרים ששם זה דבר חשוב, גם הלא מאמינים מייחסים איזשהו קשר בין שם למידת השתלבות או הצלחה או ההופכי שלהם. והורים מתחבטים ביחד או לבד מה השם המוצלח עבור הגוזל שלהם, יש כאלה שיודעים ויש שרוצים להכיר קודם, יש שמתייעצים ברב או בודקים בקבלה, מחשבים ערכים מספריים או מסתכלים על מולד הירח אל מול השמש ומנח גלקסיית אלפא-סנטורי, חלק יודעים איזה שם זה לא יהיה בגלל איזה טראומת עבר, שמועה או קונוטציה רעה שמתחברת לשם. חלק רוצים שם מיוחד או עם משמעות וחלק רוצים שם רגיל (עם משמעות). חלק מתווכחים, כולם מתפשרים
ובסוף גם כולם אוהבים את השם שהם בוחרים..
גילוי נאות, אני חובב בשר והמשפחה שלי גודלת עם בשר בתפריט.
אנחנו כמשפחה גם חובבי בע"ח אמנם לא מגדלים שום חיה (כי אשתי לא מרשה), אבל אני מאמין שיגיע שלב בחיים שבעל חיים יכנס אלינו הביתה.
למה אני מציין את שני הדברים הנ"ל?
הסיבה היא שהיום הולך ומתקרב, היום שבו עלמה תחבר אחד לאחד ויצא לה שתרנגולת = עוף = שניצל או שמקור הקציצות הוא בזו שעושה מווו…
היא כבר זרקה לי מזמן שהדגים שאוכלים והדגים שבים זה לא אותו דבר, אבל זה היה ממש מזמן והיא לא המשיכה לדבר על זה אז אני פשוט הנחתי לזה ונשמתי לרווחה.
נשמתי לרווחה מכמה סיבות הראשונה היא הסלקטיביות באוכל אצלה, המגוון שלה מצומצם והיא מסרבת לטעום כל דבר שלא עובר את מסנני הראייה והריח, שניהם תלויים אחד בשני, כלומר זה יכול להריח נפלא אבל אם הצבע לא לטעמה היא לא תטעם. תריח כן, תחמיא כן, אפילו תציין שכשהיא תגדל היא תטעם ותאהב את זה אבל לטעום… לא!
או לחלופין, אפשר להסוות מאכלים ולהכין אותם לפי הצבע והצורה המתאימים אבל אם הריח שונה..אני אקבל ממנה את אותן אמירות! אולי פחות המחמאות אבל השורה התחתונה זהה…
קיים אצל עלמה פילטר נוסף למזונות והוא המרקם. למשל, היא אוהבת שוקולד ואוהבת פיסטוקים אבל שוקולד עם פיסטוקים… לא!
הסיבה השנייה שבגללה נשמתי לרווחה היא הדעתנות/עקשנות של הנסיכה/נוגשת-עבדים שלי. אני אדגים בסיפור קצרצר: עלמה שותה שני דברים, מים ושוקו, אנחנו כהורים 'חוטאים' מדי פעם בשתייה של מים-שחורים-קופצים, לפני כמה חודשים היא למדה שזה לא בריא, דיברנו על זה וחיזקתי את המסקנה שלה ומאז.. היא עוקבת ודואגת שלא אשתה את זה יותר! כל ארוחה שיש את זה על השולחן היא מזכירה לי לשתות משהו אחר ואם נתפסתי שותה אז היא תעורר אצלי את המצפון ותגרום לי להגיד לה שזה רק מדי פעם וזאת הפעם האחרונה…
לאור הסיפור אני חושב שהעניין ברור, על השתייה אין לי שום בעיה לוותר… בשר, לעומת זאת, אני דווקא אוהב ולא ממש בא לי ייסורי מצפון על הסטייק שלי (זה יותר טעים עם צ'ימיצ'ורי).
אני יודע שהיום הזה מתקרב, אני מכיר אותה ורואה את תהליכי החשיבה שלה.. אז אני מתכונן, בעיקר כדי לתת לה תשובות מספקות על מנת שלא ליצור אצלה התבצרות בעמדה, כי אני יודע ששם זה יהיה מורכב יותר. אני יודע כבר עכשיו שמזונות אחרים שעשירים בחלבונים היא לא אוהבת, ואני מכיר את הקושי הגדול שבלקיחת תרופות או ויטמינים במקרה הזה, ולכן אני מעדיף שהשיחה איתה בנושא מקור השניצל תוביל לאותו סטטוס קוו שבו יש בשר בתפריט של כולם.
איך לעשות את זה, זו כבר שאלה אחרת…
כאמור, אני אוהב בשר ולא צריך צידוקים מיוחדים אבל אם כן לרדת קצת יותר לעומק אכילת מזונות מן החי, אז אני חושב שבתהליך ההיסטורי של האנושות זה דבר שהוביל להתפתחות והתקדמות. צייד, בישול, שימור,ביות, הנגשה של מזון וכו' אלו תהליכים ששחררו את הבן אדם (רוב העולם) מדאגות הארוחה הבאה ופינו אותו ליצירה ומחשבה על הרבה דברים נפלאים יותר ופחות שהם הייחוד האנושי. אם נרד מהענן ברמת הטיעונים ונקצר, אז כמובן שחשוב להיות מידתי ולא להגזים בצריכה ולכן אנחנו לא דוחפים בשר כל יום. חשוב שלבעלי החיים שמספקים לנו את בשרם יהיו תנאים נאותים וראויים, לא כדי להשקיט מצפון אלה כי ככה ראוי וגם כי ככה יותר טעים, ולכן אני משתדל לרכוש עופות חופש או אורגני (גם בשר) הבעיה כאן היא העלות אבל אני מאמין שאם נשתפר בתחום היכולות אז נרכוש יותר מוצרים כאלה.
אפשר להבין את הבאלגן? יש הרבה מידע וחבל דק להלך עליו… אז מה אגיד לה?
אני חושב שאני אגיד לה שיש חיות שאנחנו אוכלים, כמו שיש חיות שאוכלות חיות אחרות ומשם לענות בצורה אמיתית ולא מתחמקת על כל מה שתשאל, אולי נלמד על פירמידת המזון תוך כדי… ובמידה וכל הלמידה תוביל להחלטה שלה שהיא לא רוצה, אסביר ונלמד על כל החלופות והמחירים שהיא צריכה לעמוד בהם כדי לעמוד בהחלטה (תחליפים, תוספים), אני אתמוך ואלמד בישול צמחוני או טבעוני בשבילה אם היא תירצה ותעמוד בתנאי סף של שמירה על הבריאות שלה.. אני יאהב תמיד ויתמוך גם אם לא תאכל בשר…
רק שלא תיכנס לי לצלחת…
הזמן, בין יום א' ליום ב' בערך חצות הלילה, הבית שקט.. הגברת בחדר עם הפייסבוק והילדים ישנים, לפתע קריאות אבא מפלחות את הדממה
אני מגיע לחדר במהירות, כדי למזער כל נזק שצפוי מהתרחשות של צעקה בחדר של תינוק, עלמה אומרת לי ספק מתוך שינה
שאמא צריכה לחזור עם הפרסים והיא צריכה לעבור מתחת לגשר.
לפני שאמשיך הסבר על מה שעלמה אמרה – בתוכנית הייתה אמורה להיות מסיבת יום הולדת ביום שלישי, ואמא/אשתי יצאה לקניות של השלמות למסיבה ופרסים לילדים לפני שעלמה נרדמה ובדרך לבית שלנו עוברים מתחת גשר… כך שדיבורי החלום היו בעיניי מותאמים למציאות, אז אמרתי לה שאמא כבר חזרה ואם היא ערה אני אשלח אותה לתת לה (לעלמה) נשיקה וחיבוק, שאלתי אותה אם בהזדמנות זו היא צריכה לשירותים, אמרה לי לא נתתי לה נשיקה במצח (או-או קצת חמים) ויצאתי להגיד לאשתי שתיגש לעלמה.. היא ניגשה..
ומכאן, זה התדרדר בקצב מסחרר
כתבתי פה בעבר על חווית הלידה הראשונה שלי, הרגעים (או הימים) האלה שבהם אתה מקבל תואר אבא, לחץ, התרגשות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר.
ואז לוקחים את הנסיכה (במקרה שלי) הביתה (לא במקרה שלי) ושוב לחץ,התרגשות, עייפות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר (כבר אמרתי עייפות?). אנשים/חברים/מכרים/משפחה קופצים לבקר ומלבד הקוצי מוצי/איך המרגש?/ורולטת למי דומה הצאצא, חלק מהשיחה כמובן נוגע בחוויית הלידה ושם יודעי דבר ומעבירי שמועות יספרו לך ולאשתך או לאשתך ולך, שבלידה השנייה זה 'לא ככה!', יש ניסיון ומכירים את התחושות, הגוף זוכר/מכיר/מוכן (כל אחד שיבחר את האמרה המועדפת עליו) ועוד מיני אלא דברי עידוד שונים ומשונים..
אז חשבתי להעלות לכתב ולזיכרון את חווית ההתחלה השנייה *ואני שואל האומנם?
המשך הרשומה
כבר עשיתי כמה מארבים בחיים שלי, מרגשים, מעייפים, מתסכלים ומפחידים. לא תיארתי לעצמי שיום יבוא ואני יעשה מארב כזה!
אני זוכר מארבים מוקדמים, אני בן שבע/שמונה/תשע או משו כזה, יום חם, אני והחברה מהשכונה חמושים בביצים ושקיות מים, מחכים לחברה של הבלוק השכן, זורקים, מחטיפים, חוטפים, רצים.. הריגוש מהצפייה והריגוש מהפעולה, מזרימים את הדם, תענוג…
אז חזיות נשרפו, נשים לא גילחו שום חלק בגוף, המהפכה הפמיניסטית התברגנה, יותר נשים עובדות, לומדות, מנהלות, מצטיינות… ומנגד, יותר ויותר גברים גילו את החדווה שבאבהות שלהם, חולקים במשימות הבית וההורות עם זוגתם ואפילו נהנים מזה. מבין מחוללי השינוי האלה, גברים ונשים, ישנם כאלה שעדיין נאבקים כל אחד או אחת מול עצמו או עצמה, בתפיסות נושנות שעיצבו את העולם פעם. מדובר באותן נשים עובדות, שעדיין מרגישות אשמה על זמן שהן לא עם הילדים, חוזרות הביתה ומרגישות חובה לבשל, לנקות או רק לסדר קצת, כל אחת ברמת השריטה/אשמה שהיא חשה. הדבר עובד גם על הצד השני, גברים שמרגישים את הצורך לבלות בעבודה ולהביא פרנסה, הם מנסים להיות שם בבית אבל הראש נמצא בחובה של האבא למשפחה שלו, בפרנסה, כביכול… או כאלו שבעבודה מתגאים, מראים ומדברים על אבהותם אבל לא נמצאים במצב או מרגישים יכולת להציב גבול לעבודה, בשעות, בהתמודדויות משפחתיות שגם האבא צריך לחלוק, כשהיא (העבודה) פולשת לתחומי האבהות.
חוץ מאותם מבשרי שינוי, בין אם שלמים עם עצמם או כאלו שעדיין מתמודדים עם השדים, קיים עולם שלם של הורים שמקיימים את החלוקה המסורתית, למה? האמת שאין לי מושג, אני מניח שמשיקולי… לא באמת אין לי מושג ואני לא מתכוון לאמץ ניורונים כדי להבין את זה, מבחינתי זה איש באמונתו יחייה (ורק שלא ימות מזה). אממה, סממני אי השוויון בהורות אינם פוסחים גם על הלא מודעים, הם מתעוררים לצערי כשקורים מצבי קיצון והם מגלים שהחוק שופט את ההורות שלהם לפי הג׳נדר שלהם. השאר שמים לב לסימנים המקדימים, אפלייה בקבלה לעבודה לאמהות צעירות ופרצוף של בוס/ית שאתה אומר לו שאתה צריך לצאת מוקדם להוציא את הילדה או צריך יום מחלה של הילד, שמים לב לעובדה שאם באת (אבא) לטיפת חלב לא חמוש באמא איתך אז יסתכלו/ישאלו/יתנו עיצה בחופשיות רבה יותר מאשר בסיטואציה אחרת, שמים לב שמדברים מעל הראש שלך בכל חנות או רכישה הקשורה לתינוק ושמים לב שמפרסמים מעלימים דמויות או מכפישים לפחות חצי מקהל הרוכשים הפוטנציאלים כדוגמת הפרסומת של חברת לייף למותג הטיטולים הפרטי שלה.
(וכמה זה נראה:
האמת אם מסתכלים לעומק בתחום פירסום מוצרי התינוקות מגלים התעלמות רבה מלפחות 50% מהרוכשים הפוטנציאלים, בהנחה שיש למדיום הזה השפעה ולו מינימלית על עיצוב תודעה, אז התעלמות כזו היא לא פחות ממחבלת במאמצי השיוויון, החדש של האבות בוודאי אבל גם במאמצים הפמיניסטים הוותיקים, ובמקרה הטוב ההתעלמות הזאת היא רשלנית או טיפשית. אני חושב שהחבלה במאמצי האבות לשיוויון היא די ברורה ואני בטיטולים האלה לא אגע! אישתי (שתחייה) יכולה לרכוש אותם אם יבוא לה אחרי הטיעון הבא, אבל היא יודעת שהיא תחליף את החבילה לגמרי לבד.
למה פרסומת כדוגמת הפרסומת של לייף פוגעת במאמצים הפמיניסטים (ובעולם נורמלי היה מדובר בשוויון ולא פמיניזם), היא פשוט משדרת תפיסות של פעם, אורזת אותם בעטיפה יפה ומרגשת שמעוררת אחוות אימהות שמתייצבות מול גידול ודאגה לילדים לבד, מקטינה אחריות של הבעל כי הרי זה ככה אצל כולם, היא מטפחת את רגשות האשם אצל אלו שעדיין מבולבלות ומנסות לעשות את הכל מהכל והדבר החמור ביתר הוא שהיא הופכת את אי השוויון לנורמלי ונחמד.
ההנצחה הזו שאמא היא הדמות שאחראית בצורה אקסלוסיבית לגידול הילדים לא משרתת את תנועת השיחרור הנשית שדורשת הזמנות שווה ותנאים שווים בתחום התעסוקה וכו' שהרי אם מחלקים את היום אובייקטיבית, האשה תהיה עסוקה יותר מגבר אחרי שעות העבודה ובלילה, היא תהיה פחות פנויה לתפקידים בכירים שדורשים זמן עבודה רב יותר ויש לה יותר "הסחות דעת" של הבית והילדים…
אז מה בעצם אני רוצה להגיד, אם אתה גבר שמגדיר את עצמו אבא מעורב בגידול הילדים אז הפרסומת הזו שמעלימה אותי ואותך צריכה לעצבן אותך, ואם את אישה/אמא שרוצה שוויון ויש לה קריירה כמעט נטולת רגשות אשם ואפילו שאת לא מגדירה עצמך כפמינסטית, זה גם צריך להפריע לך, אם לא מעצם העובדה שמעלימים את בן הזוג שלך אז מזה שמחזירים אותך למצב שהיה בשנות החמישים, פחות הלגיטימציה החברתית לאמהות במשרה מלאה.
אם אתם לא רואים את את זה, גבר או אישה אבא או אמא, אז שתדעו לכם שיש עולם שלם של חוויה הורית משותפת, תדעו אבות שיש סיפוק בלגדל את הילדים שלכם ותדעו אימהות שאין אשמה בהגשמה עצמית.
I-Dad 