קניות או לא להיות

בעולם שלי יש שני סוגים עיקריים של קניות, אחד אני אוהב והשני ממש לא!
הסוג האהוב זה קניות של מוצרי מזון, אוהב להסתובב בסופר בין המדפים ולקבל השראה.. סיבוב בסופר יכול לקחת לי זמן ואני בקלות יכול להיסחף על מוצרים אקזוטיים שונים ומשונים. להבדיל מקניות של מזון, קניות של כל השאר אני לא סובל, אני לא אוהב לקנות בגדים או נעליים, מוצרים כבדים יותר לבית זה גם לא תענוג גדול..
אני לא נוטה לבזבז על מותגים ושטויות, ויש לי שליטה בדחף של קניות, אבל כשאני מחליט לקנות משהו אז בדרך כלל אני לא מתחקר חלופות או חוסך בעלויות. למשל, רציתי לקנות אפקט מסויים לגיטרה החשמלית ויצאתי מהחנות עם שלושה (לחוויית הטווח המלא)

אשתי לעומתי, אוהבת קניות ודווקא מהסוג השני. גם בסופר מארקט היא מוצאת את המדפים והאזורים שבהם אין מוצרי מזון ואם היא הולכת לבד לסופר אז יש סיכוי שיהיה חסר חלב אבל יהיה עוד שמפו-מרכך, גופייה ונעלי בית לחורף… היא אוהבת קניות וקניות נותנות לה מרץ, אם במצב רגיל היא תשקול לקחת רכב כדי ללכת למכולת (נגיד 400 מטר בלחץ), שים אותה בקניון או מקום חנויות והיא תלך קילומטרים, אני טוען שאם שביל חוצה ישראל היה מרוצף בחנויות לכל אורכו, היא הייתה עושה אותו בלי שום בעיה, היא לא תוביל את הכוח כי בכל זאת צריך להיכנס לכל חנות.

אשתי, כמוני, מחושבת בדרך כלל והדחפים שלה לקנייה הם במסגרת סיילים, מבצעים והזדמנויות ש(כנראה) אסור לפספס.. כך שאם הדחף משתחרר הוא בדרך כלל לא עולה יותר מדי, לבדו… לפעמים יוצא שכמה הזדמנויות קורצות בו זמנית… ואז יש לנו בבית מאגרים מסוגים שונים, כמו בגדים לחורף/קיץ/מעבר הבא או שמיכות, דבר חיובי בסך הכל.
הדחף שלה שמתבטא בלמצוא מציאות, סוחף אותה לפעמים למסע ארוך, ארוך מדי של בדיקות והשוואות ומחשבה שנייה ושלישית.. ושביעית, כך שלמשל רכישת מוצצים אומר שהיא מכירה את המכירים בחנויות המקומיות, פוקחת עין על עלוני מבצע וקופונים, משוטטת באין ספור אתרים מחו"ל ומעמיסה מוצרים לסל רק כדי למצוא אתר אחר, משתלם יותר וחוזר חלילה. היא ממירה שערי מטבע ביעילות מדהימה ומתייעצת עם קבוצת פייסבוק ייעודית לקניות (אולי אפילו שתיים), דוחה את ההחלטה שוב ושוב כדי למצוא את העסקה הכדאית והמשתלמת ביותר (או שהילד ייגמל ממוצצים, מה שיבוא קודם..)

11/11 כמשל

מי שלא מכיר את התאריך שיצא החוצה מיד!
מי שכן מוזמן לספר לי בתגובות כמה כסף הוא "חסך"…

היום הזה מבטא את הבדלי הגישות, אשתי לפני היום הזה – התכוננה, בדקה, מלאה את הסל, הכינה התראות ואפילו ביקשה ממני, נכה קניות, לשבת ולהסתכל אם יש איזה מבצע טוב. לי בזמן הזה היו דברים אחרים לעשות..
ביום הזה אשתי המשיכה לבדוק ולרענן את הסל, הוסיפה פריטים משתלמים והורידה פריטים משתלמים פחות, התייעצה בקבוצות.. אני בזמן הזה, היו לי דברים אחרים לעשות, אבל גם אני מצאתי חצי שעה לחפש תרופה למכה (תחפושות לפורים במחירים משתלמים), ובצורה אופיינית לי גם רכשתי שתי תחפושות נסיכה לעלמה, חיפשתי גם ליהונתן אבל אז נזכרתי בזברה (החנות, ומעיין אשתי מבינה, זה מספיק) והפסקתי.
כאשר אשתי חזרה מהעבודה היא ביקשה כמה דקות לבדוק באינטרנט כי היא לא הצליחה לקנות כלום… עכשיו, אני לא אשמיץ ואגיד שהיא נעלמה ברשת, כי היא לא. אבל בוא נגיד שזה היה "קצת" יותר מכמה דקות.. בסוף היום, ב-21:30 בערך, היא עוד שאלה אותי על פריטים כאלה ואחרים, אם כדאי לקנות. אני חושב שהיא קנתה כמה דברים בסוף, לא ממש זוכר, אני רק זוכר את עצמי צועק/מעודד (בלחישה יחסית, הילדים ישנים): "נו תקני כבר ובואי למיטה" או משהו בסגנון.

למחרת, היא שואלת אותי אם אני בטוח שהזמנתי את התחפושות, אני עונה שבטוח ולא שואל אותה לגבי ההזמנות שלה…
למחרת (יומיים אחרי שהסינים עשו קופה על העולם) היא שוב שואלת לגבי התחפושות, הזמנה או מידה, אני מהנתעלם (מהנהן ומתעלם) ולא זוכר בכלל אם קנתה או לא, כדי לשאול אותה..
למחרת, אין שאלות

*כעבור שבועיים…. חוזר ממשחק של מכבי בהיכל, מוצא אותה ישנה במיטה עם הלפטופ עליה ודפים רשומים מפוזרים סביבה על המיטה… מציץ במסך…
WTF is Black Friday???

כסף מסובב ת'עולם..

(לפעמים) צריך לדעת להקשיב

אני שוכב על מזרן הפעילות קורא באתרי חדשות על מציאת החטופים ומתלבט האם להקשיב להקלטה של מוקד 100, יהונתן לידי מתעסק ועלמה על הספה צופה בחדשות דייגו

הבטן שלי מתהפכת כשאני שומע את הצלילים הראשונים של ההקלטה, עלמה קמה מסתכלת עלי ומתחילה לדבר, אני שקוע בהקלטה

היא מדברת שוב, אני עם האוזן צמודה לפלאפון אומר לה שאני עוד דקה איתה

היא אומרת משהו ומתחילה לטפס על הספה בסנדלים, יהונתן נצמד אלי

אני מצטמרר, היא כבר קופצת על הספה

ההקלטה נגמרה, היא קופצת מהספה "אבא תראה"

אני מבקש ממנה לא לקפוץ מהספה ולטפס בנעליים וממשיך לקרוא את הכתבה

היא אומרת משהו, אני עונה תכף ויהונתן נתקע צמוד אלי

היא מתחילה לאהוב את יהונתן באגרסיביות משהו

אני חייב לשמוע שוב

היא אומרת משהו

בהקלטה הלחישה נשמעת

יהונתן זז בפראות מרוב אהבה שהוא מקבל, היא אומרת משהו, אני אומר לה שתהיה עדינה עם אחיה

בהקלטה צעקות

היא רוכנת עליו חזק, אומרת, מדברת, מברברת

בהקלטה השוטר אומר הלו

אבא

הלו

אבא

הלו

אבאאא     הלו (השוטרת)

ואני חושב לעצמי למה השוטר לא נושם בין הלו להלו?

אבא

למה השוטר לא מנסה להקשיב למה שמתרחש בעבר השני של הקו?? / למה היא לא נותנת לי להקשיב לכתבה?

אבא

למה הם לא מקשיבים להם???

אבאאאאא, ואצלי הסבלנות מתפוגגת..

חושב למה הם לא סותמים ומקשיבים לקו?! זה כבר לא היה עוזר, אבל לפחות המרצחים כבר היו במעצר..

אבאאאא!

אני עוזב את הכל כבר בלי סבלנות לקריאות החוזרות, מתכנן שטיפה… אופס

גם אני לא הקשבתי עכשיו!  כמו המוקד… וההקשר נוחת ומנחית כמו פטיש 5 ק"ג

-כן נסיכה שלי, אני מצטער שלא הקשבתי לך מה רצית?

אבא..

כן?

אני אוהבת אותך!

גם אני אוהב אותך מאוד!

 

הקשבה זה עניין כל כך פשוט, וכל כך חשוב…
מוקדש לזכר הנרצחים, יהי זכרם ברוך

ח חי חינ חינו חינוך

אז חשבתי שזה משהו שאני אוכל להתמודד איתו, שזה תחת שליטה ושזה לא יפריע לי במהלך התקין של החיים, אז זהו
אני חייב להתוודות, יש משהו שאני יודע שעושה לי רע ועדיין, מדי פעם אני לא יכול להתאפק..
אני חייב..
ואז למרות הנזק…
אני

עצור! גבול לפניך!

אם אתם כמוני חיים בישראל או שביקרתם בה בעבר, נתקלתם בוודאי בשלטים כאלה מעטרים הרבה פינות במדינה.
אתם יודעים מה, גם אם אתם לא (חיים או ביקרתם או שכן אבל לא ראיתם) אז ראיתם משהו דומה, אולי שטסתם לחו"ל, אולי כשעברתם ליד שטח פרטי של מישהו שמקורב למישהו אחר ואולי בטלוויזיה בחדשות או בתוכנית סאטירה..
השלט הזה, עם האמרה שכתובה בהדגשה, מסמן קו שמפריד בין דבר לדבר אחר. זה יכול להיות כל דבר אבל מהרגע שהבחנת בשלט כזה, אתה יודע שאם תמשיך ותעבור אותו זה יהפוך למשהו אחר, משהו ישתנה, אתה תהיה במקום אחר שיש לו קריטריונים ובעלות משלו על המקום האחר ויש מצב שאתה לא תעמוד בקריטריונים ואז לא תוכל להיכנס. בואו נצא מנקודת הנחה שגבולות זה דבר הגיוני, במקומות ובסיטואציות כאלה ואחרות גם במחיר של פגיעה בחופש האישי של אדם כזה או אחר למשל גבולות בין מדינות (בר חלוף לשיטתי) או לשים גבול ולכלוא אדם שרצח או אנס.
ויש מקומות שזה לא! (הגיוני)

למה אני מתכוון?
– שנייה סבלנות, עוד קישור אחד כדי שנבין את אבסורד (אם בכלל אפשר להבין אבסורד)

אבא!     אם קראתם פוסטים אחרים שלי כאן בבלוג, אתם בטח מתחילים לקבל מושג שלאבהות ולהיותי אבא יש משמעות עליונה בעיניי (אם לא אז דפדפו ותראו בעצמכם, אבל לא עכשיו, בסוף הפוסט), אני משתדל ומנסה כל יום מחדש עבור ילדיי, עושה איתם ובשבילם הכל והרגעים שהפכתי לאבא (לעלמה וליהונתן) נחשבים בעיניי לשיאים, לא פחות!
לשמחתי, אף פעם לא הייתי צריך לחשוב ולמצוא פתרון לאיך הופכים לאבא וקצת קשה לי לדמיין איך זה, אבל אני כן יכול לדמיין את עוצמת הרגשות. האמת, וכאן אני מתוודה לראשונה, שמאז שהפכתי לאבא הפכתי לסמרטוט רגשות בכל הנוגע לסיטואציות שקשורות לאבהות ולהמחיש הסצנות של הלידות בסדרה חברים ריגשו אותי (ריגשו זה עידון ונסתפק בזה) ולכן כשנתקלתי בשטות הזאת התעצבנתי, אתם יכולים לקרוא על איך זה משפיע כאן .

אני אסכם לכם, הצעת חוק שהולכת להגביל את גיל ההורות בהליך פונדקאי, זאת אומרת שכאלה שאינם יכולים להביא ילדים לעולם מוגבלים בזמן מהרגע שהצעת החוק תעבור (לא ממציא, אחד התיקונים לסעיף 2 מגביל את האפשרות להיות הורה לפי גיל, 54). אני חייב להגיד את זה שוב, אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם מעכשיו מוגבלים בזמן לעשות את זה.
המדינה החליטה עבור מגזר שלם של אנשים שעבורם גיל המקסימום להורות הוא 54, היא לא יכולה לעשות את זה לכולם הרי מי שיכול להתרבות לא באמת שואל אותם, בין אם הם ראויים או לא ראויים . מעבר לזה שהתיקון הזה גובל בחוסר מוסריות הוא גם לא הגיוני בעליל והנה הסיבות הצנועות שלי ללמה:
מי שהולך להליך פונדקאי רוצה ילד, לא מדובר בגחמה או בתקלה וילד כשהוא רצוי טוב לו!
מי שהולך להליך פונדקאי צריך להיות מסוגל לעמוד בעלות של התהליך בין רבע לחצי מליון שקל, בלי טיטולים ומטרנה, נטו ההליך, הגיוני שסכומים כאלה נצברים
או יותר נכון, יש אפשרות לגייס אותם יותר בקלות בגילאים מבוגרים יותר.
מי שהולך להליך פונדקאי, זקוק לו וזה לא מוסרי ולא אתי להתערב ולהטיל מגבלות כאלה ואחרות רק מפני שאין לאנשים האלה ברירה אלא לעבור את ההליך.

עצור! גבול לפניך!
הגעת לגיל 54!
השימוש בהליך פונדקאות מנקודה זו
ואילך אסור בתכלית האיסור!
העובר על החוק צפוי לסנקציות, אם טרם
הספקת לממש את זכותך הטבעית להורות
אנו מתנצלים אבל זבש"ך.

 

אחד אחד הם עולים

יום זיכרון, עצב, שאלות ודאגה..

מאז הצבא היום הזה קיבל משמעות חדשה, לעצב הקולקטיבי שחש מישהו שאין לו נגיעה או הכרות עם המשפחה
הגדולה בישראל, נוספו שמות ופרצופים שפגשתי במהלך השירות והעצב קיבל פנים..

הבחור שהיה שכבה מתחתי בתיכון והיה מחזור לפני בגדוד, פגשתי אותו בתור טירון שבוז שביקר בגדוד הוא היה כבר באימון מתקדם, צמ"פ בשפה
שלנו, והצליח בכמה משפטים בחלון הזמן שיש לטירון בין ריצה למסדר להרעיל אותי על טנקים..

המפקד במקצועות ממחלקה אחרת, שפרק לנו את הנשק בבונקר ושלח אותנו לבסיס רגלית עם כל הציוד כי הוא לא רצה שנחכה לרכב…

הרס"פ של הפלוגה בהשלמה של קורס קצינים, שהיה ממש חלק מההוואי ותמיד עם חיוך מרוח על הפנים..

המ"פ שקיבל את פני כצוער מושתן, שבא לראות מה זה מ"מ בפלוגת צמ"פ, חיוך ענקי, מקצועיות והכיף שהוקרן מהסגל שתחתיו הותירו בי רושם ענק, קיוויתי שיהיה לי מ"פ כזה שאסיים את הקורס…

עם על העצב והצער שיש בי ביום הזה, היו בי גם נקודות שאני לא יודע אם להגדיר אותן כשמחה או כסוג של נחמה, למשל אורכה הקצר של הרשימה והעובדה שאמנם הם אחיי לנשק אבל יש 'מרחק' מסויים, לא בני מחזור, לא קרה בזמן ששירתנו יחד, כאלה נחמות.

כשהפכתי לאבא, היום הזה הפך ליום של תהיות ופחד, קטנטן וזניח בינתיים אבל שם.. עלמה ביתי הבכורה, היא זו שהפכה אותי לאבא ואני חושב שהעובדה שהיא בת עזרה לי להדחיק ולהשקיט את העתיד הצבאי שצפוי לכל ילד וילדה במדינה, עדיין דאגתי אבל זה היה בכיוון שלי והמילואים שלי. השנה זה יום הזיכרון הראשון של יהונתן, ילדי השני, בני הראשון וכאילו עכשיו אי אפשר להתעלם מזה שיש צבא ושירות חובה והמצב לא משהו ולא משתפר באופק הנראה לעין.
אני מניח שהשאלות שאני שואל את עצמי עכשיו, על ציונות, על מה זה שירות משמעותי, על השתמטות, על הסכנות וההתמודדויות, על היתרון אל מול הסיכונים, על רצונות ועוד מיליון דברים…
עכשיו עם הבן, התחדדה העובדה שיש בת והיא לפניו בתור ויש ניצני פחד..
אין ממש מסקנות, בעיקר תהיות שרצות בראש
בזמן שעל המסך רצים פרצופים, שמות וסיפורים עצובים,

הלוואי שלא יהיו עוד כאלה..

 

לזכרם של אסף טייכר, גיל בדיחי, בנצ'י לוי ושחר שמול, יהי זכרם ברוך.