זה קרה
יושבים על מיטת הרופא במיון אורטופדי בבית חולים סורוקה, אני על המיטה והיא עלי
מציץ על התצלום שמוצג על המסך, בעין לא מקצועית של אחד ששבר פעם יד ואפילו שתיים אני לא רואה שבר, אבל ההתלחששויות
של הרופאים גורמות לי לעצור נשימה לרגע וללב להתחיל להאיץ, אני חוזר אחורה ליד הראשונה ששברתי…
כיתה ו' שיעור ספורט קפיצה בחמור עובר חלק, מחליק על חול בירידה מהמזרון, כאב חד ויד בצורת סימן שאלה, מזכירות-רכב של אסתי המורה-בית חולים סורוקה, שלוש שעות אח"כ שוכב על מיטה בחדר גבס שני רופאים מותחים/מיישרים את היד לקדמותה, יום למחרת אצבעות נפוחות ורופא שמשכנע אותי שהוא לא חותך לי את היד עם המסור ,שזה רק חום מהמסור וריח הסטייק זה בראש שלי..
קופץ קדימה..
ערב אצל ההורים שלי, היא קופצת בטרמפולינה אני יושב איתה בפנים, משתוללים קצת, קופצים (אני לא ממש), צעד לא נכון והיא מועדת, נופלת על היד, בוכה בכי של כאב אין שינוי צורה, מרגיעים אותה, היא נרגעת/בוכה ובוכה/נרגעת, הולכים הביתה (אנחנו בלי אוטו, גרים קרוב) שיירה, אמא דוחפת את יהונתן בעגלה ואבא מרים את עלמה על הידיים בוכה ונרגעת ובוכה
אולי המקלחת תעזור? מקלחים, אבא מחזיק יד בוכייה ואמא חופפת, עדיין כואב, היא מחזיקה את היד ובוכה…
אני מלביש בזהירות ואישתי כבר דואגת שיפקססו הפנייה למיון ולפקס אצל הורי ליתר ביטחון
"תיקח אותה"
"בסדר"
"אתה רוצה שאני אבוא?" (מבט מודאג וחרדתי בעיניים)
"לא אני אסתדר, תישארי עם יהונתן"
מרים אותה, היא מתחילה לבכות שוב אישתי שואלת אותה (ואותי) אם לבוא, אני מושך בכתפיים, והיא אומרת" רק אבאאאא"..
יוצאים לדרך, אני מרים אותה היא בוכה קצת ואישתי שמה עליה ג'קט, עוטפת אותה בשמיכה ונותנת לי ביד שקית עם אפרופו ומים.
בדרך לאוטו היא נרגעת ובוכה שוב כשאני חוגר אותה בכיסא, בדקה שלוקח להגיע לבית של הורי היא נרגעת שוב וכאשר היא רואה את סבא וסבתא יוצאים לקראתה (עם ההפנייה) היא נותנת בכי ייצוגי, סבתא שואלת אותה אם היא רוצה שהיא תבוא איתה והיא "רק אבאאא" ואנחנו נוסעים למיון, בדרך היא נרגעת וכשיוצאים מהרכב היא שוב בוכה.
נכנסים למיון, עלמה מכוסה ועטופה על אבא שמחזיק שקית ביד, מחכים, נרשמים ומחכים שוב…
מחכים בעמידה כמובן כי אזכור כיסא הוביל לבכי ואז נזלת ואז בכי על הנזלת, אבל לפחות השקית יושבת אחר כבוד על כיסא.
נהיה לי חם, השמיכה והג'קט שלה כבר נכנסו לשקית, אני מוצא דלפק גבוה להושיב את הנסיכה הכואבת ומוריד את הג'קט שלי שמועמס גם הוא בשקית, ממשיכים לחכות.. בעמידה..
מחכים ואז מחכים עוד קצת ולבסוף אחרי קצת יותר מחצי שעה אנחנו נכנסים, לאחות שמוותרת על מדדים, לאור הילדה הבוכייה על הידיים של אבא והשקית הענקית, אנחנו נשלחים למחלקה האורטופדית ועכשיו קיבלתי גם את התיק הרפואי לסחוב.
מגיעים, מוסרים את התיק ומחכים (הפעם רצתה לשבת תודה לאל)
מחכים
וממתינים
היא רוצה משהו לאכול… "חביתה"
"אין לנו חביתה פה חיים שלי, רוצה אפרופו?"
"אבל אפרופו זה חטיף"
"נכון חיים שלי, זה בסדר", ומתחיל להוציא ג'קט, שמיכה, ג'קט שלה ושולף את האפרופו (וגם את המים שיהיו בכוננות)
מתחיל להחזיר לשקית ג'קט ראשון, הקומבינה מגיעה, ג'קט שני..
"עלמה"
"כן" מחזיר שמיכה, מים ואפרופו, מרים את הנסיכה בזהירות, הולכים לאחות מקבלים מדבקה ולרנטגן
מגיעים, נותנים מדבקה לפקידה, יושבים היא אוכלת עוד כמה ביסים..
"עלמה"
צילום, בכי.. "אבא פה נסיכה", נגמר חוזרים למחלקה אומרים לאחות שחזרנו מצילום והולכים לשבת, היא שותה מים..
"עלמה"
ההתלחששויות פסקו, הרופא אומר שהוא מזמין עוד רופא להתייעצות, מציץ שוב בצילום הרופא מגיע
מסתכל בצילום
"להוריד חולצה, יד שנייה קודם" אני מוריד לה את החולצה, לא עוברת שנייה והוא תופס לה את היד ממשש ומסובב במהירות (מה שהרופא הראשון עשה בעדינות ורגישות), הילדה צורחת, הוריד שלי לא מספיק להתנפח והבדיקה נגמרה, אני מרגיע אותה…
הרופא הראשון אומר "סד גבס" ואצלי בראש רעש מסורים בראש, חום וריח של בשר חרוך…
סוף דבר:
1. סד= חצי גבס = אין מסורים!
2. תודה לאל על הקומבינה ותודה לקומבינה שחסכה לי, ע"פ הערכות גסות, שעה וחצי לפחות.
3. אחרי הקיבוע שבו היא הייתה גיבורה, היה לילה ויום כאובים ומאז שיפור עד קפיצה עדינה בטרמפולינה, בגבס, סליחה.. סד!
4. האטרקציה של להתקלח עם שקית איבדה מהקסם שלה אחרי היום השלישי.
5. מחר זה יורד תודה לאל, בית חולים אנחנו באים!!
…..מה שמזכיר לי להרים טלפון לקומבינה…
I-Dad 
פינגבק: אמא של שבת | I-Dad
פינגבק: היין והינג | I-Dad