התחלה 2

רגיל
התחלה 2

כתבתי פה בעבר על חווית הלידה הראשונה שלי, הרגעים (או הימים) האלה שבהם אתה מקבל תואר אבא, לחץ, התרגשות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר.
ואז לוקחים את הנסיכה (במקרה שלי) הביתה (לא במקרה שלי) ושוב לחץ,התרגשות, עייפות, אי וודאות, שמחה, עייפות, אושר (כבר אמרתי עייפות?). אנשים/חברים/מכרים/משפחה קופצים לבקר ומלבד הקוצי מוצי/איך המרגש?/ורולטת למי דומה הצאצא,  חלק מהשיחה כמובן נוגע בחוויית הלידה ושם יודעי דבר ומעבירי שמועות יספרו לך ולאשתך או לאשתך ולך, שבלידה השנייה זה 'לא ככה!', יש ניסיון ומכירים את התחושות, הגוף זוכר/מכיר/מוכן (כל אחד שיבחר את האמרה המועדפת עליו) ועוד מיני אלא דברי עידוד שונים ומשונים..

אז חשבתי להעלות לכתב ולזיכרון את חווית ההתחלה השנייה *ואני שואל האומנם?
אני יכול להגיד שגורם הלחץ במהלך ההריון יורד, אתם מכירים את הבדיקות, את הרוטינה, מכירים את הלחץ, ההורמונים ומכירים פחות או יותר את התהליך של הלידה, השוני העיקרי הוא גורם ה+, העובדה שיש כבר ילדה בבית שכבר מבינה עניין ורואה שינויים (אני ואשתי מאמינים שהיא הרגישה וידעה עוד לפנינו). אבל גם זה לא ממש גורם לחץ אלה היה יותר אתגר לחשוף מבוקר ולשתף בכל מה שאפשר (לגבי דרך היציאה הממשית אשתי חסכה בתיאורים ראליסטיים ואמרה משהו על רופא שיוציא שהוביל לשאלות על חיתוכי בטן ומשהו על טבור, אני זרמתי כי היססתי אבל שינינו מסכימים שזה יחזור כבומרנג בפעם הבאה).

מתקדמים בהריון, כולם יודעים גם הנסיכה שמראה רגישות, אבל מתמודדים ברגישות ומתוך מודעות ומרגישים שזה טבעי ובסדר והכי חשוב "תחת שליטה" כך שזה עדיין לא גורם לחץ משמעותי. ואז מגיעה תוצאה של סקירה שמראה שיש חוסר בוריד בחבל הטבור, אשתי קצת יותר בלחץ אני רואה את התגובה של הרופא ואת הבדיקה שהוא עושה ומרגיש קצת יותר רגוע. בכל זאת יש מספיק לחץ לעשות עוד כמה בדיקות (אני חוסך את הפרטים כי…) שיצאו תקינות, וכאן גורם הלחץ היה על פרשת דרכים – סף הלחץ אצל אשתי עלה ואני השתדלתי כמיטב יכולתי לשמש ספוג, רגוע ומרגיע לסביבה ככה שיצא שהיינו מקוזזים (נגיד)..

ואז מגיעים ללידה או יותר נכון יומיים וקצת קודם ללידה עצמה
אשתי מרגישה משהו או שהלכה לבדיקה היא הייתה בשבוע מתקדם והיו גם ירידות בדופק אבל חזרה הביתה – בשלב זה, כשיש ילדה כבר בבית, לא מעלים כוננות לרמה גבוהה כל כך מהר, ואכן הגענו למחרת עם אותה סיטואציה רק בבית החולים והפעם לא משחררים אותה הביתה (התינוק גדול, יש מעט מים – זה מה שהם אומרים)
בשיחת טלפון אני משכנע אותה להבריז להתקלח ולהתארגן כמו שצריך בבית
ואחרי מקלחת וזמן עם עלמה הלכנו שנינו, ערב-לילה ליום המיוחל או יותר נכון ליום שלפני היום המיוחל…
מאשפזים אותה במחלקת נשים להשגחה עם בלון, אחרי התמקמות והתייעצות משותפת, מתי שהוא בין מאוחר בלילה לממש מאוחר בלילה חזרתי לעלמה והספקתי לשלוח אותה לגן בלי הקפצות.
היום נמשך מתמרנים בין בית למחלקת נשים, אין התקדמות ומחליטים להוסיף בלון, שכלול כפול מה שנקרא רק שהוא מוגבל בזמן ובסופו ממתין קיסרי.
עוברים לחדר לידה,עכשיו בזמן שעבר בין הלידה של הבכורה לבין זו נפתח חדר יולדות חדש ומודרני, את הוילונות שמפרידים בין יולדת ליולדת החליפו חדרים פרטים, מאובזרים בכל טוב, הכיסא הוחלף בכורסה נוחה נוספה טלוויזיה ושקעי חשמל פנויים לרוב!!!      אה.. אני מניח שגם עבור היולדת והתינוק התנאים נוחים יותר בחדר הפרטי..
סחבק, מאורגן מלקחי הפעם הקודמת מצויד בסמארטפון +מטען, בלפטופ + מטען, בספר, באיזה תקרובת לנשנוש ומשקה ללגימה ואפילו משהו חם ללבוש למרות שאין צורך כי בחדר הפרטי יש אפשרות גם לשלוט על המזגן!!
נחזור ללידה, מילדות נכנסות בודקות, רופאים כנ"ל והלידה לא מתקדמת
הרופאים מתלחששים, עדיין במשמרת של הבכיר, הבלון לא יוצא עוד הם מדברים ואשתי, בהתנהגות אופיינית לאישה תחת צירי לידה מתמשכים קמה והולכת לשירותים (גם כן בחדר), הרופאים פונים למיילדות לתת הוראה וצעקת איייייי מהשירותים….יצא… הבלון(ים)
כולם מחייכים מהכיוון החיובי, זאת אומרת כולם חוץ מאשתי, היא הייתה עסוקה בכאבי הלידה, עזרתי לה לצאת חזרה למיטה, זירוז + אפידורל או להיפך ו…ממשיכים לחכות. רק לפני שהגיע האפידורל הגנבתי לאשתי ולי בגט שווארמה להפגת הרעב, באדיבותו ועזרתו של גיסי, שתכלס עשה את כל העבודה אני רק הכנסתי את התוצרת מעבר לשומר לחדר הלידה..
מילדות נכנסות לפני חילוף הבכיר הלך, שוב יש בעיה הדופק יורד בזמן ציר,מסדרים את המוניטור מפחיתים את הזירוז ושוב חוזר, דופק יורד בזמן ציר
מחליטים לשדרג את המוניטור, מחיצוני סימפטי ומלא ברחשי רקע, לאחד כזה שמרכיבים על העובר עצמו, הוא שקט בעבודה אבל שם הייתה הטראומה של אשתי מהלידה, התהליך של הרכבת המוניטור על הילד לא ממש סימפטי ונעים וזה בלשון המעטה!! אשתי צורחת מכאב שלא שמעתי כמהו ממנה אף פעם, כולל בלידה הקודמת ובכלל.. שלוש דקות שהרגישו לי כמו נצח ולאשתי כמו נצחים…     אחר כך נרגע, המדדים בתחום הנורמה, יש מינון של זירוז ויש אפידורל מתקדמים
החדר חשוך, אני כבר זרמתי בלית ברירה עם הלחץ של אשתי מהירידות בדופק, זרמתי זה אומר נואשתי מלנסות להעסיק אותה שלא תבהה בצגי המוניטור בדאגה
וכך היינו אני יושב לצידה והיא עם העיניים לצגים בריתוק ועניין כאילו מינימום גמר המונדיאל/יורוליג/N.B.A/אח גדול או תצוגת נעליים של מותגי אלית (כל אחד מוזמן לבחור למה הוא מתחבר), אני יודע שזה מצפצף את קורה משהוא ואפילו אשתי יודעת (וגם הזכרתי לה), זה לא ממש משנה
בכולאופן, מהעניין בצג המוניטור אשתי נרדמה (מי אמר דה-זה-וו??),השעה 22:30 עברו שני בלונים,אחד כפול וזרוז ומצב הלידה בדיוק אותו דבר כמו שהבלון השאיר אותה, רק שעכשיו אשתי יישנה שנת ישרים מול צג המוניטור, החשכתי את החדר עוד, המיילדת נכנסה (החדשה) והחליטה להמשיך בינתיים בלי הבדיקה הראשונה בסבב כמחוייב אלא לתת לה לישון..

23:15 אני בפלאשבק רציני מהלידה הקודמת כי היא עדיין ישנה, המיילדת נכנסת ומדליקה את האור
אשתי מתעוררת כאילו ישנה לילה והמיילדת מתחילה להסביר שמעיבירים אותה לניתוח קיסרי כי הלידה כבר לוקחת המון המון זמן ולא מתקדמת, אני מתחיל לארוז ואשתי שואלת אם היא יכולה לקום לשירותים, אני מפסיק לארוז והמיילדת אומרת שהיא כבר לא יכולה לקום והיא תביא לה את הסיר היא רק רוצה לבדוק אותה קודם..
היא מתיישבת על קצה במיטה ושולחת יד לבדיקה, היא מחייכת, אני מבין ומתחיל להתרגש, היא מסבירה "את יודעת למה את מרגישה צורך לתת שתן (שפה מקצועית)? "וממשיכה "את בלידה חביבתי, יש לך פתיחה מלאה והצוואר מחוק לגמרי" אשתי גם מתרגשת, אנחנו מחזיקים ידיים ביד אחת ובשנייה אני מלטף לה את הראש ולוחש לה גיבורה שלי…
המיילדת, עדיין בבדיקה, "תלחצי שנייה" אשתי לוחצת והמיילדת אומרת משהו כמו "ווואו ווואו חכי רגע תני להתלבש"..
היא מתלבשת בערכת המיילדות תוך כדי שהיא אומרת לאשתי לא ללחוץ בינתיים, אנחנו בהתרגשות היא מסיימת להתלבש ומתחילה להכין את המיטה כמו לגו, מורידה חלקים ומכוונת
"מוכנה?" היא שואלת, אשתי מהנהנת לוחצת לי את היד, אבל עדיין בהיסוס מה שואלת את המיילדת אם לא צריך להיות פה גם רופא והמיילדת, נעמה שמה, מסבירה שלא ממש ושאם הכל תקין אז נסתפק בה -"תלחצי"
היא לוחצת – הראש עם אנטנה מודבקת עליו בחוץ – אני מסתכל ועוד איך מסתכל (לקח מפעם קודמת) – "יפה מאוד, שאת מוכנה תלחצי שוב"
היא מוכנה והיא לוחצת והילד בחוץ, חבל הטבור כרוך סביב הצוואר, היא משחררת וחותכת (את החבל) הוא בוכה
23:30 התינוק סיים לבכות על הבטן של אמא – "זה לירון (אחי הקטן)"  אשתי ממלמלת
נעמה המיילדת בודקת אותו, הכל תקין והוא נעטף ומוגש אלי, הוא כבר שקט וישן, קטנטן ומכוסה במי קקי של עצמו הייצור הכי יפה בעולם, ומתלווה לרגע הזה גם הזיכרון של הפעם הראשונה… אני, אשתי הגיבורה ותינוק ללא שם


 

סוף דבר:
1. לתינוק המקסים קראנו יהונתן שבעה ימים אחר כך – חוויה אחרת לגמרי
2. בזמן שליוויתי את התינוק לחדר תינוקות לשטיפה ומיטה חמה, אשתי איבדה הרבה דם אבל לא היה צורך בהתערבויות מיוחדות והיא עמדה איתי בריאה ושלימה, יחסית, בברית של יהונתן (יותר מדויק יהיה להגיד שהיא ישבה רחוק מאחורה בחרדות, אבל זה באמת חוויה אחרת)
3. בסיכום שני הלידות, אני לא יודע לתת תשובה מוחצת לשאלה מהפתיח, האם זה נכון שהגוף זוכר והלידות נהיות יותר קלות, אני בטוח יכול להגיד שתנאי חדר הלידה השתפרו ואני עוד יותר בטוח להגיד שבפעם הבאה, בע"ה כל מה שצריך, ואני אגיד גם למיילדות ולרופאים, זה לתת לאשתי משהו כך שתישן שנת ישרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s