יום שישי הגיע

רגיל
יום שישי הגיע

״יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן״
זה מה שאומר השיר לא, אז אצלנו במשפחה הגרעינית המצומצמת אנחנו ברצף מדהים של 3/3 ימי שישי שמגיעים ובהם התוכניות שלנו לבילוי עם הילדים, פעם עין גדי אחר כך בריכה ושבוע אחרי טיול אורבני+ג׳ימבורי,
מתפוצצות לנו בפנים..
פעם היא חולה,
פעם הוא
ופעם שניהם…

בשבוע הראשון היינו אופטימיים ותכננו כבר ביום שני את הטיול של שישי או שבת לעין גדי, אפילו דיברתי עם בן דוד שלי שיבואו עם הילדים וביום חמישי יהונתן מעלה חום, מנוזל + שיעול, כמובן שבוטל והילד חזר לאיתנו בשבת בצהרים.

בשבוע השני כבר פחות תכננו בקול רם, רק דיברנו בינינו אני ואשתי שננצל את הניקובים שיש לנו לבריכה באוניברסיטה בשישי או שבת ביום חמישי יהונתן התנזל קלות, אבל עדין נשאר אופציית אבא ועלמה בבריכה… תענוג רק שבשישי בערב, אחרי שחזרה מהגן עם צרידות קלה אבל חיוניות מלאה, היא העלתה חום. הבריכה ירדה מהפרק, החום ירד בצהרים ולסיום הסופ"ש עלמה רצה בבית של ההורים שלי, רצה לקראתנו בשולחן, אני עם הגב ואשתי עם הפנים לעלמה שרצה ומועדת..
הידיים נשלחות קדימה לבלום את הנפילה, אבל כיסא עץ של פינת האוכל מקדים אותה ובולם אותה בהצלחה, ישירות במצח. מהנקודה הזאת הראש ממשיך ומסתובב ימינה נחבט ברצפה…
אשתי (עם הפנים): "הההההה  פפפפפפפפפ" (נשימות בהלה)
אני (עם הגב), שומע בום*2, רואה את הפנים המבוהלות והתגובה של אשתי, מתכווץ קלות ואז… (עלמה) "אאאההההההההה" אני נושם, קם ומסתובב רואה את עלמה, על הפנים שרועה בין הרגלים האחוריות של הכיסא עד גובה הכתפיים שלה..
אני מרים אותה ורואה קרן שצמחה על המצח, עם שני פסים לאורך הפנים משני צידי הקרן (באדיבות הדוגמה של הכיסא), עין ימין חבולה ומתחילה להכחיל, מכה מתחת לעין, לחי נפוחה ושפשופים עד הסנטר (באדיבות הרצפה והתנופה), אני מחבק ומרגיע, לוקח לכיור, שוטפים פנים, כשהיא בוכה רואים דם, סבתא מגיעה לוחצת עם קרח, כוס מים מגיעה, אני שולח את אשתי עם יהונתן רחוק, היא בלחץ נוראי שמה אותו אצל אחי ומתרחקת, אני מתעשת על עצמי מהמראה של הפנים וחוזר, משחה מסוימת ומומלצת מגיעה, מורחים, אני מרים אותה…
בסוף היא נרגעת, אשתי וגם הילדה… הלילה עובר רגוע למחרת היא נשארת בבית בערב של אותו יום יהונתן מחליט על צעדי הזדהות עם אחותו הגדולה ומעלה חום.
הרופאה אומרת דלקת באוזניים, הולכים לקנות אנטיביוטיקה בדרך הוא נרדם ומתעורר חדש…

בשבוע השלישי, כבר לא תכננו, לא דיברנו, יהונתן בסוף הטיפול אבל בערב חמישי עלמה מעלה חום ומסרבת לקחת תרופה, יהונתן מצטרף אליה בכאבי הצמחת שיניים, חום וקונצרט שיעולים (אצל שניהם). כך שיום שישי הגיע ומצאנו את עצמנו בטיול משפחתי לסניף קופת החולים שהילדים שייכים אליה. בין שיעול לשיעול אשתי מספרת לי שהיא כבר שריינה את אחותי כבייביסיטר לערב ושהיא תכננה להזמין אותי לסרט.

מרפי – "מי אמר את זה?!"

אגב מי שלא הבין, סרט עבורנו זה תוכנית ואפילו גדולה, בהתחשב בכך שהסרט האחרון שראינו כזוג הוא 'אווטר'.

מה למדנו ברצף ימי השישי שעברנו:
למדנו שוב שכל תוכנית היא בסיס לשינויים או אם תרצו בניסוח אחר – האדם מתכנן תוכניות ואלוקים צוחק צחוקיות.
למדנו שיהונתן מזדהה עם המחלות של עלמה, היא לעומת זאת סתם נדבקת.
למדנו שעלמה לא מוכנה לקחת תרופות בשום אופן באף צורה.


 

סוף דבר:

1. עלמה, בלי תרופות ויהונתן, עם תרופות שניהם מבריאים באותו קצב שיעול.
2. מחלות ילדות נמשכות כנראה לאורך כל הילדות ומשתמרות בפינג-פונג בין חברי המשפחה.
3. יום שישי הגיע… אל תתכנו, הוא בא בדיוק בזמן, צריך פשוט לזרום איתו.

תגובה אחת »

  1. פינגבק: הצילו! היא חולה! | I-Dad

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s